שיעור בנוסטלגיה  

"מלחמת יום כיפור בעצם קטעה את לימודי התואר הראשון", נזכר דן חמיצר, החידונאי ואיש החינוך שהיה ב-1973 טייס בשירות מילואים פעיל בחיל האוויר, במקביל להיותו סטודנט בחוג למדעי המדינה. גם ד"ר חיים מלמד, כיום בעל חברת ייעוץ שמתמחה בחדשנות ובייעוץ סטטיסטי, מצא עצמו לשישה ימים ביוני 1967 על אדמת סיני, כחלק מהאוגדה שהוביל אריאל שרון, במקום ללמוד למבחני התואר בכלכלה. נדמה שאם יש משהו אחד שלא השתנה כלל בחוויה הסטודנטיאלית ב-60 השנים האחרונות אלו המילואים, שמגיעים תמיד בזמן הכי לא מתאים.

חוויית המלחמה כסטודנט זכורה היטב למלמד, שהתחיל את לימודיו באוניברסיטת תל אביב ב-1965, במסגרת המחזור הראשון של החוג לכלכלה. "אחרי שהמלחמה הסתיימה, ארגנו ערב במועדון של האוניברסיטה. מאות אנשים התגודדו במקום שהיה יחסית קטן, קראנו שירים וסיפרנו סיפורים ורשמים מהמלחמה. אחרי זה החומרים פורסמו בגיליון מיוחד של 'דורבן', המגזין של האוניברסיטה. בכל הארץ דיברו על הגיליון הזה", הוא מספר. "לא תאמין איך קראו למועדון של האוניברסיטה! קראו לו "בר מינן". אבל ה"בר מינן" הזה היה המקום הכי חי בתל אביב".

מלמד מספר כי כל האמנים הטובים בתקופה ההיא היו באים להופיע שם. "אורי גלר שהיה אז בתחילת דרכו, פיאמנטה עם להקתו, דני גוטפריד מגדולי הפסנתרנים. הרמה הייתה גבוהה. היינו מגיעים גם לערבים של ריקודים סלונים, זו הייתה תשתית טובה להיכרויות. וכשהתרחשו במדינה אירועים גדולים היינו מארגנים ערב בנושא, וכל אחד היה מביא מפרי כתיבתו ורשמיו. היה המון פטריוטיזם. האוניברסיטה הייתה מקום מאוד ישראלי שנותן ביטוי לישראליות".

האוניברסיטה שמלמד מתאר לא נראתה כפי שאנחנו מכירים אותה היום. "הקמפוס היה קטן, היו בו בסך הכל שלושה או ארבעה מבנים. לפקולטות לא היה בניין קבוע, ובין שיעור לשיעור הסטודנטים היו צריכים לעבור מסע דילוגים בין הבניינים". אך המבנה שהכי נחרט בזיכרונו היה דווקא המֶנְזָה – הקפיטריה. "האוכל שם היה ברמה גבוהה מאוד, טעים להפליא. אני זוכר את מעדני העוף, את המרקים, את הבורקסים. אבל זה לא היה תעשייתי כמו מה שיש היום, הגישו שם אוכל ביתי ממש. אנשים היו ממש מחכים לארוחת הצהריים. כל המסעדות המפורסמות שיש היום בתל אביב לא היו אז, והאוכל במנזה היה מהטעימים ביותר בעיר".

במסגרת מעורבותו באגודת הסטודנטים, הוא זוכר במיוחד סיור שבו השתתף עם נשיא האוניברסיטה דאז, ד"ר ג'ורג' וייז. "היה לו חזון מאוד מעניין שקצת הופתענו ממנו. הוא אמר שהוא רוצה קודם כל להתפתח לרוחב, ורק אחר כך להביא את העומק. זו הייתה אסטרטגיה מאוד מעניינת, כיוון שאתה מצפה מאוניברסיטה מדעית שידברו על העומק. אבל הוא בא ואמר 'קודם כל נבנה ונקים, ואחרי זה נביא את המרצים הטובים ונבנה את התוכניות הטובות. קודם אני רוצה להקים תשתית'. זו הייתה ראייה מאוד חזונית, והיו המון שחלקו עליה".

למרות זאת, מלמד לא חש שהרמה הלימודית נפגעה. "הרמה בכלכלה הייתה גבוהה מאוד, והיה ביקוש מאוד גדול. למחזור הראשון נרשמו כ-420 סטודנטים, והפקולטה החליטה שלשנה השנייה יעברו רק 100. אוניברסיטת תל אביב הייתה צריכה להתחרות עם האוניברסיטה העברית בירושלים, שהייתה מאוד מזוהה עם הצלחתה בלימודי הכלכלה. אז הביאו ארצה את מי שהיה בזמנו יועצו הכלכלי של דוד בן גוריון, פרופ' אבא לרנר, כדי שילמד בחוג. מי שבחר ללמוד אצלו ידע שיהיה לזה מחיר מאוד כבד, משום שהוא לימד באנגלית. אבל אחרי זה בירכנו על הבחירה הזו". גם במבחנים עצמם, לדבריו, האוניברסיטה ניסתה להבדיל את עצמה משאר המוסדות. "זה היה ידוע שסטודנטים בשאר האוניברסיטאות נבחנים בשאלות אמריקניות, אז בתל אביב החליטו לעשות משהו חדשני ולבחון בשיטת נכון/לא נכון, כשהסטודנטים נדרשים גם לנמק את בחירתם. בקיץ שבין השנה הראשונה לשנייה החלטתי לעשות מעשה שיסייע לסטודנטים, וחיברתי ספר עם כריכה דקה בשם "333 שאלות נכון/לא נכון" שכלל שאלות אפשריות ותשובות. במשך כמה שנים זה היה רב-מכר בפקולטה.

באותן שנים דיברו על כך שמה שמייחד את האוניברסיטה זו התחושה האינטימית שהיא נתנה לסטודנטים, בגלל הגודל שלה", הוא מספר. "זה היה מקום מאוד ביתי. המרצים הרגישו שהם קיבלו מעין בית חדש, ובהתאם לכך היחס של רובם היה חברי ולא רשמי. גם היחס של הסטודנטים היה בהתאם, ורמת ההשתתפות הייתה גבוהה מאוד. גם מבחינת אחוז נוכחות מאוד גבוה בשיעורים, וגם מבחינת תקשורת עם המרצים – בגלל אי-הפורמאליות, סטודנטים לא היססו להעלות רעיונות, לשאול שאלות ואף לחלוק על דברי המרצים. היה הווי, אנשים לא היו מגיעים לאוניברסיטה רק כדי ללמוד. המקום הזה מילא את עולמם גם מהבחינה החברתית. הייתה אווירה מאוד טובה והתחושה הייתה שאתה בא לאוניברסיטה ומקבל חוויה שלמה של להיות צעיר".

תוצאות מכובדות, תהליך קשה

לעומת מלמד, לדן חמיצר, שהחל את לימודיו באוניברסיטת תל אביב בשנת 1971, כבר זכורה חוויה סטודנטיאלית שונה. "כשהגעתי לאוניברסיטה הייתי כבר ילד גדול, אחרי שש שנות קבע כטייס בחיל האוויר, ועבדתי באותה עת כטייס בארקיע. באותה שנה גם השתחררתי מהצבא, גם נישאתי וגם נולד לי ילד. הכל ביחד, זו הייתה שנה מאוד מרגשת".

"לא באתי לאוניברסיטה כדי לחפש מקצוע, ובעצם בכלל לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד", הוא מספר. "התחלתי בלימודי משפטים, ואני זוכר שהגעתי ביום הראשון להרצאה ומסביבי ישבו כמה מאות תלמידים, כולם עם תיקי ג'יימס בונד. זה היה מחזה איום ונורא. אמרתי לעצמי שאני בשום אופן לא הולך לבלות איתם את השנים הקרובות, קמתי ועברתי לבניין אחר. כך הגעתי לחוג למדעי המדינה". שם פגש חמיצר את פרופ' בן צבי, שהיה מומחה לארצות הברית. "הוא היה אחד המרצים החביבים והמבוקשים בחוג. הוא היה היחיד שבלט בכך שמאוד עניין אותו לקדם את התלמידים בחשיבה היצירתית, בזמן שכל האחרים התרוצצו רק סביב ציונים וממוצעים. בהסתכלות של אחד שהיה טיפה יותר בוגר ולא בא רק כדי לחפש לעצמו מקצוע, זה היה אי של שפיות".

אחרי התואר הראשון, המשיך חמיצר לתואר שני בחוג ללימודי עבודה. "משום שהייתי טייס בארקיע, הקדשתי במסגרת התזה שלי כמעט שנתיים למחקר שעסק בשגיאות של טייסים. בתקופה ההיא אף אחד לא ידע מה קורה בתא הטייס. הקופסה השחורה נפתחת רק במקרה של תאונה, אבל מה קורה בעשרות הפעמים האחרות שבהן הטיסה מסתיימת בצורה סבירה? הייתי אחד הראשונים בעולם שהחליט לייצר מחקר שיקבע אמות מידה לטיסה בטוחה, ויצא מחקר מאוד מעניין", הוא מספר. "אז אני זוכר שבאתי ואמרתי מה הנושא שלי לתזה, ושאלו אותי מי המנחה שלי. עניתי 'אני לא צריך מנחה, אף אחד לא מתמצא בזה'. אז אמרו לי 'אין דבר כזה' ונתנו לי מנחה שהיה המנחה באופן פורמאלי. זה מאוד הרגיז את הסגל של החוג – איך תלמיד מעז להביא עבודת תזה גמורה בלי שהוא עבר את כל הנוהל המסודר. אז היה נהוג שנותנים לכמה פרופסורים לבחון את התזה. נכנסתי לחדר שבו ישבו שישה פרופסורים מכובדים, אני לא אגיד את שמם, והם התחילו לשאול אותי שאלות. תוך 10 דקות נעמדתי על הרגליים ואמרתי להם 'חברייה תקשיבו טוב, אני עבדתי על זה עכשיו שנתיים וחצי. אף אחד מכם לא קרא את העבודה'. היה שקט בחדר, הם הסתכלו עליי בתדהמה ולא אמרו מילה. קמתי ויצאתי", הוא משחזר. "הייתי בשוק. הלכתי לראש החוג ואמרתי לו שאני רוצה צוות חדש. לא ייתכן שתלמיד עובד כמה שנים על עבודה כל כך יוצאת דופן, ובסופו של דבר הגווארדיה אפילו לא טורחת לקרוא את זה כמו שצריך. אבל לא נתנו לי צוות חדש. לא דיברו איתי על זה שוב, וקיבלתי בדואר את הציון 80".

"ואז רצה הגורל", הוא צוחק, "ושני מטוסים ענקיים מתנגשים בטנריף". בתאונה ב-1977 באיים הקנריים, שנחשבת לאסון התעופה הגדול ביותר במאה ה-20, נהרגו 583 בני אדם. "האדם היחיד שחקר ברמה האקדמית את נושא שגיאות טייסים בתא הטייס, לא רק בארץ אלא בעולם, בעצם יושב פה בתל אביב. חבר עיתונאי, אביב אורן שגם למד איתי לתואר ראשון, עשה כתבה ענקית של ארבעה עמודים על המחקר הזה. התנאי שלי היה שהוא יזכיר רק את אוניברסיטת תל אביב, ולא את החוג או את אנשי הסגל. מאותו רגע התחילו להזמין אותי לנאס"א, לחיל האוויר ולגורמי תעופה רבים אחרים בעולם. התוצאות של המחקר שלי היו די דרמטיות והוא היווה פתח למחקרים נוספים קצת יותר משוכללים".

כשהאגו משתלט

"אותי האקדמיה מאוד אכזבה", מסכם חמיצר בביקורתיות. "הבנתי שהדבר האחרון שמעניין את האוניברסיטה זה הסטודנטים והחינוך והלימוד. מה שמעניין את האוניברסיטה כארגון זה אך ורק היא עצמה, ואת המורים מעניין האגו הפרטי שלהם והפרסומים שלהם והיוקרה. הסטודנטים הם הקורבנות של השיטה. אני מנסה לחשוב איזה מחקרים פורצי דרך היו ובאיזה פרסי נובל זכתה האוניברסיטה. ואם אין לי תשובה, זו כנראה שאלה שהאוניברסיטה צריכה לשאול את עצמה אחרי 60 שנה. כלומר יופי של בניינים, מקום מקסים, הכל נהדר – אבל מה באמת יוצא לסטודנטים מעבר לסימון V?".

"הסטודנטים של היום הם בבואה של החברה של היום בכללותה", מוסיף חיים מלמד. "זו חברה הרבה יותר רציונאלית והרבה פחות אמוציונאלית. היא מחייבת אותך להיות מאוד מאוד תחרותי. היא מחייבת אותך לעשות בשעה אחת את מה שבעבר יכולת לעשות בחמש שעות. היא מחייבת אותך להיות הרבה יותר אינטנסיבי, הרבה יותר תוצאתי, וככה גם הסטודנטים. היום סטודנט גם צריך לממן את עצמו ולמלצר או לעבוד בעבודה אחרת בין השיעורים. אז היה לנו הרבה יותר זמן להרבה יותר דברים. היינו יכולים ללכת למועדון, וכל אחד ישב וכתב לעיתון, והנושאים החברתיים היו עולים יותר, והייתה יותר מעורבות פוליטית של סטודנטים. היום פחות מתעניינים בזה. בתפיסת החיים שלי, היחסים בין אנשים לא צריכים להוביל למטרה, כי היחסים הם המטרה בפני עצמה. אני נהנה מהדרך. בעיניי שמחה זו לא המטרה אלא דרך חיים, אבל רוב הצעירים היום לא רואים את זה ככה".