שירה פור עוברת דירה ולא מסתכלת לאחור. טור

ארזתי שלושה עשורים של חיים לתוך עשרה ארגזים והתיישבתי על הרצפה. פאפי הכלבה מתרוצצת סביבי בחוסר נחת, הולכת מהחדר למרפסת ובחזרה. אולי היא מבולבלת, אולי רעבה. בטח רעבה. תכף יגיע דימה המוביל, באיחור של שעתיים כמובן, ויזיע את אלף השקלים שלו במעלה ארבע הקומות של הבניין החדש בליטרים רבים ולא בלי קללות. כי אם יש משהו שלמדתי מאינספור מעברי דירות בתל אביב, הוא שלא נולד המוביל שבא בזמן, שלא מופתע מכמות הפריטים שעליו לסחוב, שלא מתלונן על כובד הארגזים ושלא מפגין כישורי משחק דרמטיים לקראת סיום תפקידו במטרה לסחוט את מחיאות הכפיים שלו – עוד כמה שקלים על התנהגות טובה.

דימה סוחב, ואני מותשת. ככה מרגישה תערובת בשר טחון לקציצות. תוך יממה וחצי מיינתי ניירת, בגדים, נעליים, חפצים. כמה קופסאות מתכת נאות אישה אחת צריכה, אלוהים אדירים. אני זורקת עוד בקבוק לק שיתפוס המון מקום בדירה החדשה. כי בדירה הקטנה והיקרה שבחרתי אין מקום לכל הרכוש הטיפשי שצברתי ובכלל לא בטוח שיהיה מקום לזנב של פאפי.

אחרי שאלך מפה יהרסו את המבנה הדו קומתי ויבנו איזה מגדל עם מבטא צרפתי, שיהיה חשוך רוב השנה ויתמלא בחול ים באוגוסט. גם הבניין הקודם שהתגוררתי בו, שניצב עד לא מזמן ממש ממול, היה הרוס מלכתי ופגש את כדור הפלדה שמוטט אותו לא הרבה אחרי שעזבתי. עכשיו בונים שם, נו, אתם יודעים. זו לא אני, זה הרחוב הזה. גאולה הוא כנראה הרחוב הכי פוטוגני בעיר. אין כמו לזלוג במורדו בסוף יום, לנזול לים.

הגעתי לכאן מפורקת לגורמים לפני חצי עשור ואני עוזבת אחרי שהרכבתי את עצמי מחדש כמו רהיט מכוער מאיקאה, משאירה מאחוריי ערמות של זיכרונות, מסיבת סילבסטר אגדית אחת והרבה מאוד שערות כלבה. שותפים באו והלכו, בניינים מסביב נפלו וקמו, ואני נשארתי על אותה בלטה. מדי כמה זמן היה דופק על הדלת מישהו נרגש מאוד ומספר שסבתא שלו גרה כאן פעם, מבקש לעשות סיבוב נוסטלגי ולאכול לי את הראש. לא פעם פתחתי את הדלת הזאת בבוקר ונאלצתי לגרש מהמרפסת הומלסים או חתולים שנחרו על הספה, עוברי אורח שעצרו רגע להירגע, להחליף חולצה או להצטלם ליד הבוגנביליה, פועלי בניין שפתחו שולחן או טינאייג'רים שהתיישבו עם באנג ולא הבינו למה אני עושה כזה עניין. פעם אפילו תפסתי מישהו מחרבן על חם. עכשיו הורסת הבתים שאני ממשיכה לרחוב הבא בלי להביט לאחור. טוב, אולי בכל זאת רק קצת. אחריי הדחפור.