החיפושית החמישית

אתם לא רוצים לשמוע אותי שר. זאת חוויה לא נעימה. אני יודע את זה כי השמיעו לי פעם הקלטה שבה, למרבה הצער, שרתי במשך כמה שניות. זה היה נורא – צרימות וזיופים.

לאחרונה ביקרתי במשך שבוע, כחלק מקבוצה שמנתה ארבעה אנשים, בקוריאה הדרומית. צעירה בשם אן-צ'וי ליוותה אותנו במהלך הסיור, הדריכה, תרגמה ודאגה לכל דבר. נסענו יחד המון שעות במיניבוס ואף שהיא לא נוטה לשיחות אישיות, בשלב כלשהו סיפרה אן-צ'וי שיש לה להקה. זה כמובן מסקרן וניסיתי להבין איזו להקה, איפה הם מופיעים ופרטים נוספים, אבל אן-צ'וי הביישנית הסכימה רק לומר שהיא הזמרת בלהקה שמונה חמישה חברים. הם מופיעים מדי פעם – כחובבים, היא הדגישה, במועדוני סטודנטים בסיאול. ביקשנו שתשיר משהו, אבל היא סירבה בתוקף. בשום פנים ואופן לא.

"אז איך נשמע אותך שרה?", שאלנו. אן-צ'וי חשבה רגע ואז אמרה: "הבילוי הכי פופולרי בקוריאה הוא ביקור במועדוני קריוקי. באחד הערבים נלך למועדון כזה ונשיר שם".

הסיור חלף במהירות ובערב האחרון, כאשר שהינו בסיאול, הציעה אן-צ'וי שאחרי ארוחת הערב נלך למועדון קריוקי. חברי הקבוצה לא התלהבו, אבל שכנעתי אותם שזאת הזדמנות טובה לספוג משהו מהתרבות המקומית ולא כדאי לוותר. הסכמנו שאן צ'וי תבחר מקום שהיא אוהבת ונלך.

בפעם או בפעמיים שביקרתי בעבר במועדוני קריוקי (ונמנעתי משירה) הם נראו כמו בר גדול שבאחת הפינות שלו ניצב מסך. למיטב זכרוני, נציגים חובבי שירה מן הקהל קמו, בחרו שיר והופיעו. זה נראה לי סידור מצוין כי אדם כמוני יכול להיטמע בהמון, לדלג על תורו וליהנות מן השירה של האחרים.

היסוס ראשון התגנב ללבי כאשר פסענו, חמישה אנשים (שני קוריאנים ושלושה ישראלים), למועדון הקריוקי פלורנס. בניגוד לציפיות, לא היה בו בר גדול ומול דלפק הקבלה שרר שקט מוחלט. על מסך הטלוויזיה שלצד פקיד הקבלה הוקרנה תוכנית על מחלות נשימה ונזקי עישון. צפינו בה במשך עשרים דקות. אן צ'וי הסבירה שאנחנו ממתינים שיתפנה חדר. הצצה חטופה הבהירה לי שהמוסד כולל מסדרון ארוך ולאורכו תשע דלתות. כל זה צבוע בוורוד עז ומזכיר בעיקר מלון קטן ולא מהוגן או בית זונות (מוסד שאני מכיר פחות טוב ממועדוני קריוקי, אבל כך נראים בתי זונות בסרטים שראיתי).

לאחר כעשרים דקות הוביל אותנו פקיד הקבלה לחדר מס' שמונה. על הקיר הימני ניצב מסך טלוויזיה גדול. לאורך הקיר השמאלי ניצבה ספה אדומה ולצדה שתי כורסאות. ליד המסך ובעוד שני מקומות בחדר היו תלויים שעונים אלקטרוניים שספרו את הזמן לאחור מרגע כניסתנו. התברר ששילמנו עבור שעה ואן-צ'וי עודדה אותנו לא לבזבז זמן. פקיד הקבלה הביא לנו כיסוי פלסטיק סטרילי שאותו חבשנו על שני המיקרופונים, ואז הושיט לי כרך שנראה כספר טלפונים עב כרס. על החצי הראשון דילגתי בקלות כי הוא כלל שירים בקוריאנית, שפה שאיני שולט בה. החלק השני כלל שירים באנגלית שאיני מכיר. חבריי לקבוצה צנחו על הספה עם הבעה שאומרת בבירור: "אתה סיבכת אותנו בזה, אז בבקשה, תיהנה".

אי הנעימות הלכה וגברה. חלפו חמש דקות. אן צ'וי הנבוכה פכרה אצבעותיה וניסתה לשכנע אותנו לשיר. היא הבטיחה שתשיר אחרינו. לא היתה ברירה, אני נשבע. במאמץ מיוזע מצאתי את המספר 708 שהוביל אל השיר "צוללת צהובה" של הביטלס. אני אמור לדעת לשיר את "צוללת צהובה". זה שיר קל, כמעט שיר ילדים. כדור כתום הבהב על המסך והורה לי להתחיל לשיר. מוטב שלא אתאר את המבע על פניהם של חברי הקבוצה.