שיר געגועים

שנת 1996. אני גורר את אבא שלי לחנות הדיסקים כדי שייקנה לי למתנת יום ההולדת את הדיסק של הפוג'יז, The Score. אני חוזר הביתה בריצה, סוגר את דלת חדרי, קורע את עטיפת הניילון ומכניס את הדיסק למערכת הסטריאו. אני מקשיב לאלבום של הפוג'יז ובעזרת הפלואו של היל וחבריה מפליג בדמיוני לגטאות השחורים של ניו יורק, שם אני משחק כדורסל רחוב ומתמודד עם העוני, הסמים, הזונות והנרקומנים הנקלעים לדרכי בגטו. אתם יודעים, כל השיט הזה שילד בן 10 מרעננה מתמודד איתו.

 שלוש שנים לאחר מכן, במהלך טיול בר המצווה שלי באירופה, בעודנו בבירת שוויץ, ברן, אחי הגדול מזהה בזוית עינו בחור צעיר המחזיק בידו שקית ובתוכה מספר תקליטים (כן, תקליטים. שחורים כאלה, גדולים עם חור באמצע). אחי ניגש אליו במהירות, מברר איתו איפה נמצאת החנות שבה הוא רכש אותם ולאחר הסבר קצר מצד הבחור השוויצרי, הוא מודיע להוריי שאנחנו הולכים לחנות התקליטים. "עכשיו שלוש? סבבה, בארבע אנחנו פה בחזרה. אל תדאגו אני שומר עלינו", מפציר אחי בן השש עשרה בהוריי ואנחנו נפרדים מהם.

 לאחר הליכה של מספר רחובות אנחנו נכנסים למבנה ישן. מסדרון ארוך מוביל אותנו לגרם מדרגות דרכו אנחנו יורדים לחנות התקליטים הכי יפה שראינו בחיים. החנות חשוכה ובמרכזה נמצא בר עגול מלא בפטיפונים המוארים בגוונים כחולים ואדומים על ידי מנורות שיורדות מהתקרה. את קירות החנות ממלאים מדפים עמוסים בתקליטים וריח העשן המתוק, ששנים לאחר מכן אני אדע לזהות ממרחקים, נמצא בכל מקום. יש לנו תקציב רק לתקליט אחד ואנחנו מתחילים לעבוד. לאחר ששמענו את רוב תקליטי ההאוס בחנות וערכנו דיון נוקב על איזה תקליט יזכה לחזור איתנו לארץ הקודש אנחנו מגלים מהמוכר שהשעה כבר חמש. אנחנו משלמים במהירות את התקליט שבחרנו ויוצאים בריצה מהירה למקום המפגש שקבענו עם הורינו, שם אנחנו מוצאים את אימנו בוכה ואת אבינו מנסה להסביר לשוטרים לאן הלכנו. לנו, בכל אופן, זה הרגיש כאילו היינו שם עשרים דקות.

 מאז זה קרה לי, עם עוד מספר לא מועט של אלבומים ושל חנויות תקליטים, שהביאו איתם דמיונות וחוויות שונות שנצרבו במוחי. בימי התיכון דברים קצת התחילו להשתנות. נאפסטר הגיעה העירה ובתור חובב מוסיקה הרגשתי שדפיקותיי על דלתי מרום נענו. כל המוסיקה שאני יכול לחלום אליה פרושה לרגלי ועוד בחינם! את רוב זמני הפנוי העברתי אצל חברים שהתברכו במחשב ביתי וחיבור לאינטרנט, מחזיק ברשימות על גבי רשימות של זמרים ולהקות שאני מתכנן להוריד ומבזבז שעות של בהייה במסך המחשב על מנת להתבשר שמאה אחוז הורדה הסתיימה.

 עם השנים המצב הידרדר והפכתי למכור שמחזיק בכמות עצומה של קבצי מוסיקה. מוריד בשביל להוריד, מאזין באופן חלקי ואבוי לאלבום שלא יתפוס את אוזניי בשמיעה הראשונה כי גזר דינו יהיה לשכב לעד לצד חבריו שלא צלחו את המבחן המזלזל באחד מהכוננים הקשיחים שברשותי. המצב נהיה כול כך גרוע שכאשר שמעתי שסוכני האף בי איי עצרו את מייסד מגה אפלאוד, קים דוט קום, יצאתי מחוץ לביתי כאשר ידיי מורמות למעלה בכניעה. הם לא באו. פראיירים.

 ד"ר יובל נוח הררי בספרו המרתק, קיצור תולדות האנושות, מיטיב לתאר מהפכות מסוג זה, העוברות על הקיום האנושי, כמלכודות דבש. כדוגמה, משתמש ד"ר הררי בטלפון הסלולארי שנולד כמוצר מותרות והפך בהדרגה לנטל. לדבריו, עד לפני עשרים שנה כאשר אדם עזב את מקום עבודתו באמצע היום והלך להתאוורר בחוף הים, הוא היה בלתי נגיש ולא יכלו להטריד אותו בשאלות שונות מהעבודה; בשלב השני, הטלפון הסלולארי הפך למותרות ואם היה לך אחד כזה וברחת מהעבודה באמצע היום, יכולת גם לצלצל לחבר ולהזמין אותו להצטרף אליך לרביצה בחוף; בשלב השלישי, שהטלפון הסלולארי כבר הפך למוצר הכרחי וברחת באמצע יום העבודה לים, הבוס שלך צלצל אלייך והודיע לך חגיגית שאתה מפוטר.

אחרי כמעט 20 שנה שוב אינני ילד ומהפכת המוסיקה הדיגיטאלית היא מלכודת הדבש האישית שלי. החוויות שחוויתי לפני השינויים הטכנולוגים שעברו על עולם המוסיקה לא יוכלו לחזור עוד לעולם. זה שיר געגועים ועל הדרך סתם נעים להיזכר.