המדיום הוא הקשר: היחסים בין הצילום לפיסול מקבלים עומק חדש

כשהצילום נולד בתחילת המאה ה־19, זמן החשיפה הארוך לא אפשר לצלמים להתנסות בצילום בני אדם כיוון שהתוצאה הייתה מעוותת ומטושטשת, ולכן היה קל יותר להשתמש בחפצים דוממים. הצלמים הראשונים הרבו לצלם מבנים ופסלים או להעמיד אובייקטים בחלל (אחד הקלאסיים שבהם הוא המטאטא השעון על מפתן דלת של וויליאם הנרי פוקס טלבוט), וכך נולדה מערכת יחסים רבת שנים בין הפיסול לצילום – שני מדיומים שלכאורה אינם יכולים להיות שונים יותר זה מזה – הראשון חושי, חווייתי, כזה שאפשר להקיף, לגעת ולמשש; והשני הוא צל רחוק ודו ממדי של מציאות ממוסגרת.

בדרך כלל מערכת היחסים בין שני המדיומים נשמרה בגבולות המצומצמים של הצילום. תהליך הפיתוח הידני בחדר החושך סיפק לצלמים את היצר החומרי שטבוע כמעט אצל כל אמן, אבל מאז שהצילום הדיגיטלי חיסל את האנלוגי ואת הפרקטיקה בחדר החושך, נראה שהעיסוק החומרי בוער יותר ויותר אצל צלמים. את התשוקה הזאת לגעת בחומר אפשר לראות בשנים האחרונות אצל לא מעט אמנים שמנסים לחלץ איכויות פיסוליות מהצילום שלהם – אם על ידי העמדת התצלומים כחלק ממיצב שמגיב לחלל ואם על ידי טכניקות צילום שיוצרות אשליית עומק.

מתוך התערוכה של שיר לוסקי, "מחוץ למגע"

עוד כתבות מעניינות:
הציור הריאליסטי המושמץ נחגג מחדש, וזה קשור לספה שלכם
הסרט שמנפץ את האגדה על ההומלס שהפך בן לילה לכוכב
איך הפך הצייר האגדי בוב רוס לאייקון של מילניאלז?

בתערוכת היחיד שלה בגלריה P8 שיר לוסקי לוקחת את הדיאלוג בין הפיסול לצילום צעד אחד קדימה. היא מנסה להתנגד, לאתגר ולהרחיב אותו. במבט ראשון מדובר בתערוכת פיסול לכל דבר: אובייקטים תלויים על הקיר, מונחים על הקרקע, שעונים במפגש בין הרצפה לקיר או נוגעים בתקרה. הצילום בתערוכה הוא רואה ואינו נראה. התערוכה מתחילה בעצם במקום שהצילום של לוסקי נגמר – היא נוהגת לאסוף חפצים שנזרקו, חתיכות פלסטיק ומתכת שהיו פעם חלק ממשהו גדול יותר. היא מציבה אותם בסטודיו בהעמדה כמעט בלתי אפשרית ומצלמת אותם שנייה לפני שהם מתרסקים או מתמוטטים כמו גלעדי זיכרון.

נראה שצורת העבודה הזאת כבר אינה מספקת את לוסקי ובתערוכה הנוכחית היא יוצאת כמעט לגמרי מהדו ממד והולכת לכיוון פיסולי טהור. אלו צעדים מהוססים ופחות מוצלחים מעבודות הצילום השבריריות והעדינות שלה, ובכל זאת מדובר במהלכים מסקרנים.

מתוך התערוכה של שיר לוסקי, "מחוץ למגע"

המפגש הראשון בתערוכה הוא עם צילום שכבתי ואניגמטי שכמעט נבלע ונעלם בחלל על ידי סולם טלסקופי נשלף שמשמש את הגלריה ביומיום וכמעט חוסם את הכניסה למקום. לוסקי העמידה אותו בסמוך לעבודה כסוג של הצהרת כוונות מחבלת ומפריעה. הצורה המתפתלת של הסולם מהדהדת את אחד האלמנטים בתוך הצילום, המציג תיעוד של טבע דומם מבוים שניכרים בהעמדתו מורכבות ומאמץ פיזי ולוגיסטי.

משם העין עוברת למרכז החלל: שני חורים שחורים מוטלים על הרצפה, שני כתמי רורשאך קפואים שהיו בעבר נוזליים, והם עשויים מחומר שאולי שימש פעם כתמיסה כימית לפיתוח תמונות. זו בעצם הנקודה שבה הדימוי נפגש עם החומר ונותן לו חיים. משני הצדדים על הקירות מוצבים שני צינורות, האחד שחור והשני לבן, כאילו מנסים לחדור אל תוך השכבה הארכיאולוגית של המבנה.

מתוך התערוכה של שיר לוסקי, "מחוץ למגע"

לב לבה של התערוכה נמצא דווקא בסוף שלה. לוסקי קילפה שכבות של הקיר, והחורים שנוצרו חושפים צילום שמסתתר מאחור, אבל אי אפשר לראות אותו במלואו. הצופה צריך להסתפק רק בחורי ההצצה ולהמשיך לצייר אותו בדמיון. הצילום נמצא מחוץ למגע, כשמה של התערוכה. פעולת החציבה הזאת של לוסקי מזכירה את העבודות של עילית אזולאי, שבאמצעות צילום מיקרוסקופי היא מנסה לחצוב בחומר ולהמציא אותו מחדש.

אמנם התערוכה של לוסקי לא מגובשת דיה, אבל אין ספק שהיא בולטת בתור קול ייחודי בגל ההולך וגדל של צלמים־פסלים. יהיה מעניין לראות לאלו מחוזות לוסקי הצעירה תיקח את הז'אנר.

← שיר לוסקי: מחוץ למגע, גלריה P8, הפטיש 1 תל אביב, אוצרת: הגר בריל, עד 27.4