הסיני שרואה אש

פעם היה טבח אחד במסעדה סינית (אולי ״טבח״ זו מלה גדולה מדי, הוא הקפיץ דברים בווק), שכל יום היה מגיע בשתיים אחר הצהריים, מחליף סיני אחר ליד הלהבות, ומאותו רגע עד חצות עיניו רואות דבר אחד בלבד: אש. ויום אחד התחלתי לדבר איתו – השעה היתה מאוחרת והמקום ריק והוא בהה כמו זומבי בלהבות, שמכיון שלא היה כעת מה להכין היו די נמוכות, כמו מדורה של ל״ג בעומר שנשארו בה רק הילדים האחרונים, אלה שההורים שכחו או שלא היה דחוף להם לבוא לקחת,

ושאלתי אותו מה זה עושה לו, להסתכל באש כל היום. והוא אמר: ״אני חולם על זה בלילות, לא מסוגל להפסיק. גם כשאני עוצם עיניים אני רואה אש. אין לי חלומות על אוכל – רק על אש.״

אמירה שמיד הזדהיתי איתה, לא בגלל שאני כבאי או פירומן, אלא כי אני יודע שבסופו של דבר אתה מושפע הרבה יותר מהכלי, מאשר ממה שאתה עושה בעזרתו. מה גם שהכלי שלו זה אש בעיניים ואש בידיים וצליל של אש וריח של אש. אז השווינו חלומות, והוא אמר דבר מעניין:

שבכל לילה שהוא והחברה שלו עושים סקס, הוא דווקא חולם אחר כך על שלג. לדעתו, זה היה בגלל שגדל באיזור מושלג, וסקס גורם לו לחלום על הילדות. אבל אני מיד חשבתי על כך שכל עניינו של סקס הוא בזיווג – ומה בן הזוג המושלם של אש, אם לא שלג? וסיפרתי לו על החלום הנורא שהיה לי כאשר למדתי לבגרות במתמטיקה,

שבועיים רצוף מהבוקר עד הלילה, אחרי שמאז גיל עשר לא נכנסתי לשיעור אחד שעסק בנושא המרתק הזה, ויום לפני הבגרות חלמתי על זוויות מתחלפות בין מקבילים. כן,

היה לי חלום כזה. לא משהו סיפורי במיוחד, רק זוויות שמתחלפות, ומתחלפות, ומתחלפות –

אבל הטבח הסיני התעקש שהשלג קשור לילדות: כי פעם, כשהיה ילד, הוריו לקחו אותו לטיול לראות את החומה, ועצרו לא רחוק משם אצל קרובי משפחה, ושם הלך לאיבוד בשלג: הלך והלך והלך, עד שבשלב מסויים פשוט התיישב ליד עץ שכולו לבן, וחיכה למות. תמונה מרשימה ביותר שנחקקה בזכרוני עד היום: הילד שיושב בשלג לבד, לבד, מחכה למותו, עם החומה הסינית ברקע. רק שאחרי רבע שעה באו ולקחו אותו – הוא הלך לאיבוד בחצר האחורית של אותם קרובים, שראו אותו כל הזמן מהחלון, ולמעשה לרגע לא היה בסכנה. אבל מה שנשאר בזיכרון איננה האמת, אלא הסיפור שסיפרת לעצמך:

הוא חשב שהוא הולך למות בשלג, מה שאולי מסביר מדוע הוא מסוגל לעבוד עשר שעות ביממה עם אש. לפחות זו היתה התיאוריה שלי. אבל הוא ביטל אותה במחי יד, ואמר שזה פשוט לא מפריע לו, כמו שזה לא מפריע לשני הטבחים האחרים שעבדו שם באותה עבודה, ואף אחד מהם לא הלך לאיבוד בשלג,

ונאלצתי להסכים שאולי הוא צודק, אבל מצד שני – לכל אחד שעובד עשר שעות עם אש חייב להיות איזשהו סיפור. והוא אמר: זה נכון, אכן יש להם סיפורי חיים מאוד משונים. אבל למי אין? אמרתי לטבח: ״אם אתה סיני ועובד בישראל עשר שעות ביממה עם אש מול העיניים, אין מצב שלא יהיה לך סיפור.״

אז הוא אמר: ״אני לא סיני.״

ואז גיליתי שקוראים לו רוברט. והוא גרמני. ממוצא סיני, אמנם, אבל דור שלישי במינכן. השלג שסיפר עליו? במינכן. החברה שלו? בלונדינית כמו השמש. והטיול מהילדות לראות את החומה? חומת ברלין. כמעט כל מה שדמיינתי על חייו היה לא נכון. כל התמונה המושלמת הזו, הילד הקטן, החומה הסינית, השלג האינסופי – לא היתה ולא נבראה. אבל כבר הסכמנו,

שמה שנשאר בזיכרון איננה האמת, אלא הסיפור שסיפרת לעצמך. וכך יצא שמאז סיפרתי לא פעם את הסיפור על הטבח הסיני, מבלי להזכיר את סופו. עד שהשבוע שמע אותו מישהו שבמקרה עבד אז באותה מסעדה, ואמר: ״קראו לו רוברט, הוא לא היה סיני״.

וכמעט התחלתי להתווכח איתו. עד שהבנתי שמחקתי ממוחי את כל האינפורמציה הזו, כי היא קילקלה את הסיפור. ותהיתי באילו עוד סיפורים אני מאמין כאילו היו אמת לאמיתה. ולכן אני חוזר על הדברים כאן, בפומבי, ואם מישהו מכם ישמע אותי מספר שוב על ילד סיני קטן בשלג מול החומה הגדולה – שיבעט בי במקום, בבקשה.