הסרט שכולם מנבאים לו זכייה באוסקר כמעט נדפק לגמרי
מרטין מקדונה, במאי "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", מסביר למה שחקנים עלולים לאבד אצלו את התפקיד ומאיפה מגיעה האובססיה להיצמדות לתסריט. ריאיון
מרטין מקדונה (47) הוא אחד מיוצרי הקולנוע המשובחים שפועלים היום בתעשייה. אחרי "ברוז'" ו"שבעה פסיכופטים" הגיע סרטו השלישי של הבמאי והתסריטאי, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי". זהו סיפורה של מילדרד (פרנסס מקדורמנד), אמה של מתבגרת שנרצחה. אחרי חודשים שבהם המשטרה לא מצליחה לאתר את הרוצח, מילדרד מציבה שלושה שלטי חוצות שמבקרים באופן פומבי את השריף המקומי (וודי הרלסון) על כישלון החקירה. הסרט, מצחיק וכואב במידה שווה, זכה בארבעה פרסי גלובוס הזהב, ונחשב לאחד המועמדים המובילים לפרס סרט השנה באוסקר הקרוב.
אתה יושב על הרעיון הזה כבר שנים. איך זה התחיל?
"ישבתי באוטובוס שעבר דרך אחת מהמדינות הדרומיות (בארה"ב), כשראיתי בשדה שני שלטי חוצות שמבקרים את המשטרה. חשבתי שזה צעד שנובע מזעם, כאב וייאוש. חלפתי על פני השלטים ברגע, והרעיון נשאר. לפני שמונה שנים בערך החלטתי שאני רוצה לכתוב על זה. ברגע שהחלטתי שזו אמא שהציבה את השלטים, מילדרד פשוט קפצה מהדף ורצה במורד הרחוב, אוחזת בקבוק תבערה".
כתבת את זה בידיעה שתציע את התפקיד הראשי לפרנסס מקדורמנד. מה היה קורה אם היא הייתה מסרבת?
"אף אחת אחרת לא יכולה לגלם את מילדרד. אין אף שחקנית עם אותה יושרה ועוצמה, או מישהי שיכולה לגלם אישה ממעמד הפועלים בלי להתנשא עליה. למזלי היא הסכימה. אם היא הייתה מסרבת, היינו נדפקים לגמרי".
למה כתבת את התסריט בשבילה?
"פגשתי אותה כש'מלכת היופי של לינאן' (מחזה של מקדונה) הציג בניו יורק. פגשתי את פרנסס אחרי ההצגה, רק לכמה שניות. ואז פגשתי אותה שוב, בערך חמש שנים מאוחר יותר. אמרתי לה שכדאי שנעבוד יחד ושנעשה מחזה יחד. והיא אמרה 'לא, לא מחזה. סרט'. יש אנשים שאתה פשוט רוצה לכתוב עבורם".
איך היה לעבוד איתה?
"חשבתי שהיא תהיה קשוחה, והיא באמת כזאת. ידעתי שהיא אדם נחוש מאוד, וזה יכול ללכת לשני הכיוונים. קיוויתי שהתפקיד והיושרה של הדמות יהיו הדברים הכי חשובים עבורה, וכך היה. יש לה כוח רצון עז, וגם לי. אני די פדנט לגבי דבקות בתסריט, ואני מוודא שהשחקנים אומרים כל מילה כפי שהיא כתובה. אני לא באמת פתוח למשחקים בעניין הזה. וגם היא לא, במידה מסוימת, כי יש לה רקע חזק בתיאטרון. אבל היא גם מגלמת את הדמות הראשית. היו אולי חמישה אחוזים של חוסר הסכמה לגבי כמה שורות של דיאלוג. וגם אז זה היה פחות לגבי הוספת דברים או שינוי דברים, ויותר לגבי ויתור על דברים. התנגדתי אפילו לזה, כי כזה אני".
אתה לא בעניין של אלתור?
"אני מאוד אוהב שחקנים, אבל מכיוון שהתסריטאי הוא הראשון שבועטים לו בראש כשמפיקים סרט – חשוב לי להגן על התסריט, אני לא מוכן שזה יקרה. אני מגונן מאוד על תסריטים. אם מגיעה אלי שמועה ששחקן לא מרוצה מהתסריט, הוא לא יקבל את התפקיד".
אתה מועמד לאוסקר השנה. איך אתה מרגיש עם הציפייה הזאת?
"אתה לא רוצה שהסרט יעבור מתחת לרדאר וימות, כמו שקרה ל'ברוז" באמריקה. הדיבור הזה על פרסים הוא משהו שאף פעם לא חוויתי קודם. סיימנו לצלם בינואר, וכבר אז חשבתי, 'אני לא מאמין שמישהו יהיה טוב יותר מפרנסס השנה'. אז אתה רוצה שהיא תהיה חלק מהדיבור על הפרס. וגם וודי. וכמובן שזה נחמד כשאתה גם חלק מזה".
יש לך כבר אוסקר אחד, על הסרט הקצר "אקדח שישה-קליעים". זה עוזר לך להירגע מתשומת הלב הרבה שאתה מקבל עכשיו?
"לגמרי. כשהייתי מועמד לתסריט השנה ב'ברוז" זה היה רגוע וכיף, כי כבר היה לי פרס אחד. גם ידעתי שלא אזכה, מה שהפך את זה לעוד יותר רגוע".
מה אתה זוכר מהזכייה?
"אני זוכר שהייתי לגמרי מבועת, והתרכזתי בעלייה במדרגות לבמה בלי ליפול. חבר שלי שהשתתף בסרט היה אמור להיות הדייט שלי בטקס, אבל רשות ההגירה עצרה אותו ושלחה אותו הביתה, אז הייתי נחוש להודות לו. זה עזר לי להירגע קצת, אבל עדיין הייתי מבועת. אני זוכר שכשירדתי מהבמה חשבתי 'טוב שסיימתי עם זה, וגם יש לי אוסקר עכשיו', ואז מיד הרגשתי אושר. הפחד והלחץ נעלמו".
אחיך, ג'ון מייקל מקדונה ("שומר חוק"), הוא גם יוצר קולנוע. אתם נותנים זה לזה עצות?
"אף פעם לא (צוחק). אנחנו אוהבים את אותם הסרטים וגדלנו על אותם הסרטים, לכן אנחנו בעסק הזה. אבל אני מאוד מלא בעצמי לגבי הדברים שלי, והוא מלא בעצמו לגבי הדברים שלו, אז לא אכפת לנו. אנחנו לא מבקשים עצות אחד מהשני".