שמח בפגייה

"פפפפפפ", ההצגה הזוכה בפסטיבל עכו האחרון, היא עוד אחת מההפקות הצעירות והרעננות שיוצאות בשנים האחרונות משערי תיאטרון אינקובטור. התיאטרון הקטן הזה, שהוקם כמעין תיאטרון בוגרים עבור תלמידי הסניף הירושלמי של סטודיו ניסן נתיב, מגבש לאחרונה אישיות ייחודית כבית יוצר לעבודות קלילות אך ייחודיות ועשויות היטב, עם דגש על הומור וסאטירה. כאלה היו למשל "הצגה יומית" ההיסטרית של צביקה פישזון וכמובן "העיר הזאת", אופרת ההיפ הופ המופלאה מאת להקת המופע של ויקטור ג'קסון.

הציפיות שלי מ"פפפפפפ" היו גבוהות במיוחד בזכות יוצריה. ירון אדלשטיין ואהרון לוין, שכתבו וביימו את ההצגה, יצרו לפני כמה שנים את המופע הסאטירי הנהדר "החברים של ננה", שרץ זמן מה בתמונע, אך לדעתי לא זכה לתהודה הראויה. ב"פפפפפפ" הלכו השניים על עבודה קונבנציונלית ומאופקת יותר: מחזה עם התחלה, אמצע וסוף, שמשלב בין רגעי הומור פרוע עם דרמה של ממש. הבסיס לעבודתם של אדלשטיין ולוין הם הסיפור הבסיסי של סרטים דוגמת "ד"ר סטריינג'לאב" של קובריק, שזוכה לעיבוד מקומי: קצין בכיר עם הפרעה נפשית מחליט יום אחד לתרום את תרומתו למצב הגיאופוליטי העולמי על ידי פעולה צבאית נועזת, שמידרדרת למלחמת עולם שלישית. במקרה הנוכחי, הקצין הוא מפקד צוללת ישראלי, שמחליט לירות טילים גרעיניים על אירן. בזמן שצוות הצוללת מנסה לשווא לעצור את מפקדם, בישראל מתכנסת הצמרת המדינית־בטחונית, כדי לנסות למצוא מוצא מהסבך.

"פפפפפפ" מצטיינת קודם כל ברמת הביצוע המקצועי שלה. הליהוק ובימוי השחקנים הם משובחים, עם עבודות משחק מרשימות במיוחד של זאב שמשוני בתפקיד הקצין המחורפן ושל איצ'ו אביטל בתפקיד ראש הממשלה הנעבעך. עיצוב הבמה של אדם קלר, שדוחס עליה באופן משכנע גם את הצוללת וגם את חדר הישיבות הממשלתי, מושקע ומשוכלל. גם הכתיבה של אדלשטיין ולוין שנונה וחכמה, גם אם הרבה פחות פרועה ממה שאפשר היה לצפות מיוצרי "החברים של ננה". מרגישים שחרף הזכייה בעכו, "פפפפפפ" היא הצגה שמכוונת אל המיינסטרים וקורצת לתיאטראות הרפרטואריים. ידדיתכן וניתן להעלות ספקות לגבי שיקול הדעת של מנהלי ושופטי הפסטיבל לתיאטרון ישראלי אחר, אך "פפפפפפ" בפני עצמה היא עדיין הצגה טובה ומהנה, שכדאי לראות.