שנתיים שבורות: איך אפשר להיות בפוסט טראומה כשהטראומה עוד כאן

לוח השנה נעצר על התאריך שעוצר אותנו. שבעה באוקטובר. תאריך שאי אפשר יהיה להסתכל עליו שוב באותה צורה. לפעמים נדמה שאפילו רצף הספרות לבדו, שבע אחת אפס, גורם ללב שלך לעצור לרגע. היום שמכיל בתוכו את הטראומה הכי גדולה לדור שלם – יום שאף אחד לא יוכל לשכוח. גם אם ירצה ממש חזק. וכמו כל אירוע לאומי מכונן – יש לו ביטויים גם בתרבות. בשנתיים הללו, היום הבודד הזה ייצר אינספור יצירות מסוגים שונים – מאות שירים נכתבו, ספרים רבים שעדיין ממשיכים למלא את המדפים, שורה של פודקאסטים וכן, אנחנו מגיעים גם לטלוויזיה. אחרי שנתיים, אפשר לנסות לתת סימנים בהשפעה של ה-7.10 על הטלוויזיה המקומית ועל היצירות שנעשו מאז למסך הקטן.

היה ברור שלהתמודדות של הטלוויזיה עם ה-7.10 (לפחות באופן ישיר) יהיו כמה שלבים.השלב הראשון היה השלב הדוקומנטרי, הגל הראשון של יצירות שנוצרו כמעט מיד – מ"האשטג נובה", הסרט הדוקומנטרי של דן פאר ששודר בסך הכל חודשיים אחרי הטבח במסיבה בקיבוץ רעים; "עוד נחזור לרקוד", שתיעד גם הוא את טבח נובה; "זעקות ואז שתיקה", הסרט הדוקומנטרי שעסק בתופעת האונס בשבי חמאס; וכמובן "היום שלא נגמר" – האפוס הדוקומנטרי הרחב ביותר על ה-7.10. וזה בלי לדבר על הסרטים הגדולים ב"עובדה", או על תכניות כמו "תשמעו סיפור" או "גיבורים" שתיעדו את היום והמלחמה שאחריו מזוויות שונות.

"היום שלא נגמר" הוקרן בדיוק ביום השנה שעברה לטבח. מאז ניתן לראות את השלב השני מתפתח לאיטו. השלב העלילתי. כלומר, היצירות שלא מסתפקות בתיעוד המאורעות, אלא מנסות להמחיז אותם, להשתמש בסיפורים המקוריים כדי לייצר משהו חדש ולספר אותו אחרת. זה התחיל באותו יום שנה, בתאגיד, עם הסרט על רחל אדרי מאופקים – ונמשך עם שתי סדרות ראשונות על הטבח, "שחר אדום" של שעלתה בשנה שעברה ו"אור ראשון" שעלתה עכשיו ב"קשת".

>> שנתיים שבורות: זה הזמן לפתוח את הפה ולהילחם על החופש ליצור
>> שנתיים שבורות: דוקו הוא התקווה ליצירה ישראלית מתריסה וחכמה
>> שנתיים שבורות: האם ננרמל שב-7.10 יהיה כאן ערב בילוי רגיל?

אז מה מייחד את הגל העלילתי? ראשית, אמנותית יש סוג של התגייסות – יוצרי דרמה שהיו עסוקים בדברים אחרים (עודד דוידוף, ליאור חפץ, זוהר וגנר ולורנס בנדר), ועשו כמה דברים בחייהם – ונמשכו לסיפורים הללו. יש תחושה שהם הבינו את גודל השעה ואת הרצון לספר את הסיפור כפי שהיה באמת – מול ים הדיסאינפורמציה שמסביב. היה כאן רצון גדול לגייס כוחות יצרניים בתחום הטלוויזיה כדי להביא את הסיפור בכל דרך – לייצר משהו שיישאר גם אחרינו, שיהיה התיעוד ההיסטורי לאסון שעברנו.

אפשר לראות את זה גם בליהוק – קצת כמו שב"מבצע יונתן" כל הקולנוע הישראלי התגייס כדי לייצר את הסרט האפי של מנחם גולן ז"ל, גם כאן אפשר לראות שורה של שחקנים מאסכולות שונות שנידבו את כשרונם לטובת היצירה – יובל סמו או יעל אבקסיס ב"שחר אדום", רותם סלע וחן אמסלם ב"אור ראשון" וגם יגאל עדיקא ומירב גרובר ב"רחל מאופקים". על פי הודאתם, הם באו לא רק להשתתף בעוד סדרה פופולרית, אלא גם כדי להשתמש בכוח שלהם ולקדם משהו שפעם בלב הישראלי הקולקטיבי – בדיוק כמו שהזמרים התגייסו בהופעות לפני החיילים והמפונים. זו דרכם לתרום.

אבל יש גם צד שני. יש את השאלה המוסרית. האם זה לא, כמו שנהוג לומר בעולם הקומדיה, מוקדם מדי? האם ניתן בכלל לגשת באופן נקי לאירוע כל כך כואב, כל כך מעט זמן אחרי שהוא קרה? בטח כשלוקחים בחשבון את העובדה שהאירוע עדיין נמשך: המלחמה שהחלה ב-7.10 עוד לא הסתיימה, חיילי צה"ל עדיין מעבר לגבול (גם בשעת כתיבת שורות אלה), 48 מהחטופים שנחטפו באותו יום עדיין נמצאים בעזה. קשה מאוד לתעד היסטורית משהו שעדיין מתמשך – שאנחנו עדיין חווים אותו יום יום, בדרכים כאלה ואחרות.

 

החרדה היא לא גיליון עיתונאי מצהיב משנות השבעים, היא משהו שנשאר בגוף שלנו, פצע טרי ומדמם שכאמור אפילו לא הספיקו לחבוש. וככזה, קצת קשה לעשות ממנו חומר לבינג'

 

וקשה גם להיות בצד השני, של הצופים. כל הסדרות הללו קשות לצפייה. כי התחושה היא שבאמת לא הצלחנו לדפדף את הטראומה. אנחנו פשוט עוד לא שם, עדיין בתוך האירוע, ולא במקום שבו אפשר לראות סרט או סדרה עלילתית על ה-7.10, כפי שיש סרטים וסדרות על מלחמת יום כיפור, מלחמת ששת הימים, מבצע אנטבה או טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. אלה אירועים היסטוריים שניגשנו אליהם ממרחק של שנים ארוכות. הפצעים קהו, המלחמה חלפה מזמן ואפשר היה להתייחס אליה אפילו מזוויות ביקורתיות (אפרופו הסרט "1948 – לזכור ולשכוח", שמציע נראטיב שונה למלחמת העצמאות). יש לנו את הפריווילגיה של מרחק הזמן, להסתכל על זה מהצד. בכל הקשור לשבעה באוקטובר זה פשוט לא המצב.

כי את ה-7.10 אני זוכר בגוף ראשון. לא הייתי מעורב בו (תודה לאל) ברמה האישית – אין לי שכול מהמלחמה הזאת, והדבר הכי קרוב שיש לי הוא חבר טוב שהצליח לברוח מפסטיבל נובה בזמן. אבל הוא אירוע שקרה לי פיזית כמו שקרה לכל ישראלי. משהו שראינו בעיניים, שהרגשנו בעור. החרדה היא לא גיליון עיתונאי מצהיב משנות השבעים, היא משהו שנשאר בגוף שלנו, פצע טרי ומדמם שכאמור אפילו לא הספיקו לחבוש. וככזה, קצת קשה לעשות ממנו חומר לבינג'. אי אפשר לראות או לחוות סדרה על ה-7.10 באותה הצורה שבה חווים את "הסמויה". החומרים הם משהו מוחשי, משהו שהרגשנו, שחווינו באמת, שפחדנו ממנו בעולם האמיתי.

אני לא מזלזל בצורך בתיעוד היסטורי – הוא חלק מהמאבק על הנראטיב, מאבק שגילינו במלחמה הזאת עד כמה הוא חשוב. אבל אני כן חושב שניתן לפחות להכיר בקושי הזה. בעובדה שקשה לנו אפילו להיות פוסט טראומטיים כשהטראומה עוד פה, מרחפת מעלינו כמו מסוק בלילה, מעירה אותנו בשלוש לפנות בוקר מאזעקה של טיל חות'י. היא כאן, וייקח זמן עד שהיא באמת תלך, והעובדה שהיצירה הטלוויזיונית מתעלמת מכך היא עוד סימן לעומק המחלה של החברה הישראלית.

גל היצירות המתוסרטות צפוי להתגבר וכנראה שאחרי הסדרות, יבואו גם הפיצ'רים הגדולים (אנחנו בישראל, כידוע, ולעשות סרטים בישראל לוקח נצח), ומתישהו תצא מכל אלה גם יצירת מופת. אבל כדי שהיצירות האלה ייצאו לאור, לפחות ההיסטוריה מעידה, דרוש זמן. זמן שייצר את המרחק ואת האפשרות להתמודד עם הכאב, ולייצר ממנו יצירה גדולה חדשה. כרגע, זה פשוט מוקדם מדי. מוקדם עד כאב.