דיברנו עם ארבעה מנהלי בית ספר בתל אביב. יש לנו חדשות רעות

מי יחכה לילדי תל אביב ב-1 בספטמבר? האם יש או אין מחסור במורים והאם זאת באמת הבעיה האמיתית של מערכת החינוך? לפי הפרסומים הרשמיים של משרד החינוך, 5700 מורים וגננות חסרים במערכת הארצית, 1500 מהתקנים החסרים הם של מחנכות כיתות ומספר הבקשות ליציאה לשנת שבתון גדל ב-50%. (המשרד לא פרסם נתונים הנוגעים לצוותי העזר – יועצות, פסיכולוגית, סייעות, משלבות). אבל למרות המשאבים הדלים, למרות שאחרי הבחירות הם צפויים לקבל שר או שרת חינוך שביעית תוך חמש שנים, המנהלים, כמו תמיד, יסתדרו איכשהו. לפחות מבין אלו ששוחחנו איתם, כולם ממערכת בתי הספר העירונית, משוכנעים שהשנה תיפתח כסדרה. אבל איך היא תיראה? זו כבר שאלה לגמרי אחרת. והם מודאגים. מאוד מודאגים.

"הבעיה של החינוך בארץ היא לא בעיה של המורים ושל בתי הספר, אלא של התדרדרות מוסרית טוטאלית. היחס לחינוך ולמורים הוא רק עוד ביטוי לחברה הרוסה", אומר זאב דגני, מנהל תיכון הגימנסיה העברית הרצליה. "שרת הפנים הוציאה הוראה לגרש 400 קונגולזים לארץ שהורגים בה אחד את השני, היחס שלנו לפליטים מאוקראינה, הכיבוש – ברגע שמקבלים החלטות לא מוסריות ברמה הגלובלית, אני כמורה רק עוד קרבן אחד של חברה לא מוסרית. התיקון צריך להיות תיקון חברתי כולל. גם אם יעלו את המשכורת בעוד 1000-2000 ש״ח זה לא יתקן את המצב. שום פלסטר תקציבי לא יתקן חברה בהתמוטטות טוטאלית. נכון שהמשכורת היא נוראית, היא משפילה, אבל המצב לא יפתר בשיפור שכר בלבד אלא בתפיסה בסיסית בנוגע לחינוך שהוא פועל יוצא של מצב המדינה. כשהמדינה הופכת להיות יותר פשיסטית, יותר גזענית, גם מעמד החינוך מושפע". כל המנהלים ששוחחנו איתם, אלו שהסכימו להתראיין בשמם ואלו שהסכימו לשוחח מאחורי הקלעים בלבד (שמם שמור במערכת) תמימי דעים: הבעיה היא בעיה חברתית רחבה והשכר הוא רק נדבך בודד בה. העלאתו לא תפתור את הבעיות שהמערכת מתמודדת איתן.

"המשכורת היא נוראית, משפילה". אבל זה לא הכל. גימנסיה הרצליה (צילום: דין אהרוני רולנד)

"מי יושב במערכת החינוך היום? ראש הממשלה הבא, רופאות, עובדים סוציאלים, הייטקיסיטיות, כל אוכלוסיית ישראל יושבת במערכת החינוך", אומרת סמדר מורס, מנהלת בית הספר היסודי נופים בקרית שלום. "זה לא הסיפור של בית הספר שלי. יש פה בעיה, משבר לאומי. יש מחסור ביועצות, פסיכולוגיות, תרפיסיטיות, אנחנו אחרי שנתיים קורונה. מדברים על על זה שמשרד החינוך מכשיר מהלך של מחנכת אחת לשתי כיתות, מורות שעדיין לא נטשו בפונטציאל גבוה לנטוש כי הן אלו שיספגו את העומס הקשה של המחסור. צריך רק לדמיין מה קורה למחנכת שמלמדת 80 ילדים. ומה עם ילד שזכאי לסייעת אבל כבר שנתיים אין כזאת? אנחנו מוצאים ילדים בכיתות ד'-ה' שהוזנחו לאורך שנים על ידי המדינה ולא קוראים! הפערים בין השכונות והאוכלוסיות שיכולות להרשות לעצמם שיעורים פרטיים לאלו שלא הם אדירים וזה קובע לילד את הסיבוב של החיים".

"לשמחתי ולגאוותי אני אומרת שפרט לשמונה שעות של מורה לערבית יש לי את כל המורים והמחנכים וזה שאפו מאוד גדול לצוות שלי", אומרת לימור מילר, מנהלת תיכון עירוני ה' וחברה בארגון המנהלים ׳מנהיגים׳, "אני חושבת שזה יושב על המקום שמורה מרגיש שבית הספר פועל עבורו והמנהל נותן גב ושומר על הזכויות של המורים. זה לא במקום משכורת, אבל משכורת זה רק דבר אחד. אני לא חושבת שברגע שיהיה הסכם השכר דברים ישתנו. מורים חייבים להרגיש שחוזרת אליהם הסמכות המורית וללא בנייה של הסמכות ההורית המקבילה בבתים לא יהיה פתרון לטווח ארוך. הורים התבלבו וחושבים שבתי הספר צריכים לתת להם את כל התשובות, מבייביסיטר ועד לפתרונות רגשיים".

יש הכל. חוץ ממורה לערבית, אבל חוץ מזה יש הכל. עירוני ה' (צילום: דין אהרוני רולנד)

רם כהן, מנהל תיכונט שבצפון העיר, מרבה להתראיין ולשתף ממשנתו על מערכת החינוך. גם הפעם אין לו, כצפוי, משהו חיובי לומר. "המשבר מאוד קשה וגדול ואני לא משוכע שאנחנו רואים את הסוף שלו אלא נמצאים בפתחו של תהליך ארוך שעשוי להקיז מאיתנו הרבה מאוד דם בדרך. זה בעיני הדבר היותר מטריד בסיפור. גם הסכמי השכר לא יפתרו את הבעיה. השכר עצמו יוכל להביא בתורו מורים והכשרה טובים יותר, אבל אני חושש שהוא לא יעשה שינוי. כשנפער פער רחב מאוד בין העשירונים הגבוהים לנמוכים – מדובר במשק שנמצא בכשל שוק. אנחנו לא יכולים כל הזמן להתפעל מזה שאנחנו אומת הייטק. זה יופי שהיא מתקיימת, אבל באיזשהו שלב היא תמנה אחוזים קטנים באוכולוסיה. נכון שזה קטר מניע, אבל הוא גם מטשטש שישראל נכשלת מבחן אחרי מבחן במבחנים הבינלאומיים, מתדרדרת במבחנים הארציים, אז כשמסתכלים על התמונה הגדולה היא מאוד מטרידה".

ישראל מתדרדרת במבחנים הארציים, התמונה הכללית מטרידה. בית ספר נופים (צילום: דין אהרוני רולנד)

"יש פה בעיה של חברה שתופסת את המורה במקרה הטוב כבייביסיטר ובמקרה הרע כמישהו שצריך לסתום לו את הפה", אומר דגני, אז יהיו בתי ספר שבהם מורה אחד יחנך שתי כיתות או בלי לרצות יהפוך למנהל בית ספר, ואז אולי יגלה את עצמו ויעשה דברים טובים. אני מקווה שבהסתדרות ידעו להלחם על מעמדו של המורה, בארגון המורים אני לא שומע כלום וגם ממנהלים אחרים אני לא שומע מספיק. אנחנו לא שומעים את המחנכים צועקים על ההפרטה לקניית שירותים מקבלנים, אף מנהל לא צועק נגד פרוייקט גפן בו נותנים למנהלים לקנות עזרה בפעילות רגשית מקבלן. המנהלים שותקים ומוכנים להיות חלק מההפרטה".

"תל אביב יכולה למצוא פתרונות, אבל מה עם בית שמש?"

תמימות דיעים שוררת בין מנהלי ומנהלות היסודי, החטיבות והתיכון בתל אביב גם בנוגע לדיון החם: האם משרד החינוך צריך להפרד מסמכויות ולהעביר אותן לרשויות המקומיות שצריכות לקבל עצמאות רבה יותר. "הרשויות הן לא קבוצה אחת אחידה, מדובר בקבוצה גדולה מאוד של ערים ואנשים. תל אביב עיר עשירה ויכולה למצוא את הפתרונות ומנגד בית שמש או עומר שמשתלטות עליהן אוכלוסיות חרדיות צריכות למצוא פתרונות אחרים", אומר רם כהן. "אין ספק שיש מקום לפתרונות מקומיים, השטח יכול לתת מענים מהירים ומותאמים והמדינה לא יכולה לתת מענים לכלל ההורים בכל הארץ. אבל משרד החינוך מרכז אצלו את הנתונים ולא מפזר את האחריות והידע לרשויות אז אנחנו מוצאים את מה שקורה עכשיו – בלבול מאוד גדול, עד שמגיעים למצב שהמים עולים מעל הצוואר".

תל אביב היא דוגמא להתנהלות אחרת. תיכונט (צילום: דין אהרוני רולנד)

ברמה המוניציפאלית המקומית, לפחות מילר קצת יותר אופטימית. "תל אביב היא דוגמא להתנהלות אחרת, ראויה, נכונה, מקצועית ומיטיבה", אומרת מילר. "יש תמיכה גדולה מאוד מראש העיר לחינוך, מה ששירלי רימון ורותי אנזל עושות למען מנהלים בעל-יסודי אין לו אח ורע במדינה. המון רוח גבית, אפשר לחלום חלומות, אם יש אירוע קשה עם הורים אנחנו חושבים יחד איך לפתור. אבל לא כל ראש עיר מתנהל מקצועית ובניקיון כפיים, לא כל הרשויות חזקות כלכלית. חינוך צריך להיות הוגן והגון עבור כולם, ברמה של ייצור שיוויון הזדמנויות".

גם מורס משוכנעת שהאחריות הכוללת צריכה להיות על הממשלה. "האחריות צריכה להיות בפרספקטיבה לאומית. זה מאוד מסוכן להסתכל רק מקומית. למרות שרשויות רבות רוצות לקחת אחריות על החינוך בתחום שיפוטן, לא הייתי רוצה לראות מצב שאני תחת עיריה חזקה אז התלמידים שלי התמזל מזלם אבל להורים במקומות אחרים ללא משאבים כלכליים, שגם לעיריות שלהם אין משאבים – הילדים שלהם צריכים להישאר בשולי השוליים? כן צריך לבזר סמכויות – משרד החינוך צריך להגיד מה המטרות והיעדים ולהקצות את המשאבים, לשחרר, לתת לשטח לעמוד במה שהוגדר".

"אולי זה טוב שאין מורים"

למרות האתגרים הבלתי אפשריים, התמודדות עם שרים שבאים והולכים במטרה לקצור הצלחות קצרות טווח, קורונה, חוסר במורות וצוותים מקצועיים והתקלות הנופלות על ראשם כל שני וחמישי, כל המנהלים והמנהלות ששוחחנו איתם נחושים לשנות את המצב, חלקם חברים בארגונים ויוזמות שונות הפועלות בנושא וכולם בטוחים שאפשר לפתור את הבעיות אם מישהו רק יקשיב להם, יקצה תקציבים, ישתמש לפחות בחלק משפע הרעיונות המגיעים מהשטח ויפעל. "יכול מאוד להיות שהחסר במורים זאת הזדמנות נפלאה שתלמידים ילמדו תלמידים. דיאלוג בין תלמידים כשאנחנו בניתוק דיאלוגי טוטאלי זאת הזדמנות", אומר דגני, "שתלמידים שיותר שוחים בחומר מסוים ילמדו אחרים. צריך לתת יותר מקום למנהיגי החינוך שהם מנהלי בתי הספר, לא נעים להגיד – בגימנסיה העברית לא חסרים מורים ויש גם מנהל, זה בא מתפיסה של קהילה שמבינה שהילדים שלה צריכים ללכת למקום מוסרי. אנחנו מקיימים בבית הספר חברה שהוקמה כחברה ליברלית, דמוקרטית והומנית ואיפה שזה לא מתקיים – אולי טוב שאין מורים".

מדובר במשק שנמצא בכשל שוק. תיכונט (צילום: דין אהרוני רולנד)

"לא הכל גרוע", מדגישה מילר, "אני מציעה חיבור גם של אנשי אקדמיה ותעשיה, לחשוב ביחד מה צריך. אם ילדים לומדים ערבית ואנחנו יודעים שהצבא רוצה אותם לטובת יחידות המודיעין – בואו נחשוב ביחד. ללמוד גם את ההיבט התרבותי, ערבית מדוברת ולא רק ספרותית. בואו נדבר על מה שקורה במזרח התיכון. לצבא זה יחסוך זמן ולנו כחברה לא יבזבז זמן, תהיה הסתכלות רחבה על מה שישראל צריכה. לי אין לי נטיות פוליטיות, אני באה ממקום נקי וזה החלום שלי".

"צריכה לקום כאן רשות לאומית לחינוך שתרכז את כל הנושא בדומה לאופן בו פועלת המועצה לביטחון לאומי", אומר כהן, "לשר החינוך יהיו סמכויות אבל התכניות של המועצה צריכות להיות מחייבות. צריך שיהיה ליווי לכל שר שקם, בא והולך. מישהו זוכר שגלנט היה שר החינוך? רפי פרץ? הגיעו לכמה חודשים והלכו. אי אפשר לבנות ככה מערכת. לצבא יש רמטכ"ל שממונה לארבע שנים, אבל במשרד החינוך המנכ״לים באים והולכים כל כמה חודשים עם השר החדש".

המנכ"לים באים והולכים עם כל שר חינוך. עירוני ה' (צילום: דין אהרוני רולנד)

מילר הציעה לועד ההורים הארצי לבנות לכל יישוב אמנה לכללי התנהגות הורים-מורים ולייצר דיאלוג מכבד שיקרין גם לילדים. בנתיים הצעתה לא התקבלה. "השנה הזאת תפתח כי המנהלים לא בחופש. תהיו בטוחים שאנחנו לא ישנים בלילה, אנחנו מנסים לעזור אחד לשני, וואטסאפים עובדים ללא הפסקה מתוך המצוקות – אבל לא יכול להיות שנפתח שנה וזהו. חייבים תוכנית מתוקצבת, מסודרת, שלא תלויה בשום שר שנכנס ויוצא. אני מנהלת חמש שנים ולקראת שר חינוך שביעי. שברו למורים את הלב – לא מתוגמלים, לא מוערכים, אף אחד לא יצא ואמר כל הכבוד על הקורונה". ורם כהן דווקא משלים את הטיעון הזה מהצד השלילי שלו: "תנאי הסף להיות מורה יורדים במשך שנים. וככל שנקבל אוכלוסיה פחות מתאימה, פחות משכילה, מיומנת ומוכשרת אז הפיחות במעמד המורה הוא התוצאה המתבקשת. זה אולי לא יפה להגיד את מה שאני אומר אבל בואו נהיה הוגנים. אם אנחנו מורידים את הסטדנרט למי שנכנס ללמוד הוראה זאת התוצאה. המעמד לא יכול להיות גבוה כשאין סטנדרטים".