שיעור ניסיון: סם סמית' משחרר אלבום בכורה פושר

זה אולי נשמע מובן מאליו, ואנשים שנרשמים ל"אקס פקטור" הבריטי בוודאי יחתמו על התובנה הזו, אבל כדי להתניע קריירת פופ כדאי קודם כל לדחוף את הרגל בדלת ולהשמיע קול. אם אפשר, עדיף שזה יהיה בתוך איזה להיט מוצלח. אחר כך היחסים עם המאזין עוברים לשלב ההתניה הפבלובית – די בקול המוכר שלך כדי לעורר אצל הקהל תחושת פמילייריות נעימה שתגלגל קדימה את הסינגל הבא, בינוני ככל שיהיה, מכוח האינרציה. הליכה על בטוח ויחסי ציבור טובים ידאגו לשאר.

הרגל בדלת של סם סמית' נקראה "Latch", והייתה לאחד הקטעים הבולטים באלבום הבכורה המועדוני המדובר של הצמד דיסקלוז'ר. אם להיות ספציפיים, הרגע המפתיע במעבר בין הבית לפזמון, שבו סמית' קופץ אוקטבה ומתחיל לרקד על הביט כמו קופיף אנדרוגיני הוא שעשה את השיר וסימן את לידתו של כוכב פוטנציאלי. סמית' משחזר את הטריק הווקאלי הזה כבר בדקה הראשונה באלבום הבכורה שלו, כאילו כדי להבהיר מיד שמדובר באותו קול מוכר ואהוב, רק שהפעם הוא עושה את זה בשיר פחות מוצלח ובלי הצדקה של ממש. כלומר, אם ב"Latch" הזינוק הפתאומי של סמית' לפלצט הלך עם המעבר של השיר מפלירטוט לביזנס, כאן הוא נשמע כמו זמר שמכה בברזל החם חזק מדי והמניירה די מעצבנת.

ב"In the Lonely Hour", אלבום שעוסק כולו בחוויית האהבה הבלתי הממומשת, סמית' מצטרף רשמית לגל חדש יחסית של גוספל פופ שמגיע משני ואפילו שלושת צדי האוקינוס, אם כוללים בספירה את לורד הניו זילנדית. מין ערבוב של סול אלקטרוני בהשראת ג'יימס בלייק שפוגש את פולחן הקולות של הריאליטי, בליווי פסנתר כנסייה ומקהלה. וכדרכו של גל, יש בו תוצרים שמגיעים מעל פני הים ותוצרים שמגיעים מהקרקעית, וסמית' נמצא איפשהו באמצע. הכתיבה באלבום עמוסה קלישאות לא מפותחות ("אני בסך הכול גבר שצריך אהבה", "איזה ערך יש לכסף כשאתה זקוק לאחוז מישהו"?), הלחנים נעים בין הסביר ל"מצע לא חשוב שעליו הזמר יוכל להפגין שליטה קולית", והצליל עתיר הכינורות סולידי ומעודכן מספיק כדי לא להפריע ללקוחות בחנויות בגדים ליהנות מחווית הקנייה.

אי אפשר להתכחש לכך שהקול של סמית', כולו בן 22, חזק ומרשים. אוהדים של פופ סול אנגלי יזהו בו אולי יורש ראוי לג'ורג' מייקל. אבל יש בסמית' גם משהו מלומד ומהונדס מאוד, שמהדהד את הדרך ה"נכונה" והטלוויזיונית והלא כל כך מעניינת שבה צריך לשיר בלדות. אם כבר הזכרנו את ג'ורג' מייקל ואת פער הדורות, אפשר למצוא עניין בעובדה שאלבום ששוגר לצמרת המצעד הבריטי ושובר שיאי מכירות גם בארה"ב, מגיע מזמר ששר את שירי האהבה הנכזבת שלו לגברים ועושה את זה באופן גלוי. זו בהחלט נקודת אור שמחה ב־2014, אבל כשזה מגיע למוזיקה עצמה, ההישג קטן בהרבה.

השורה תחתונה: אוהבים את התה שלכם עם עשר כפיות סוכר?