שרדהד היא להקת מטאל ישראלית של טמבלים. תקשיבו להם

סדרת סרטונים שמקדמים הופעת מטאל בבארבי רצה בשבועות האחרונים בפייסבוק, אבל במבט ראשון הם לא נראים כמו משהו שקשור ללהקת מטאל. שום דבר מהאסתטיקה הטיפוסית, הרועשת, הכבדה והמאיימת שמזוהה לרוב עם הז'אנר לא מופיע שם. במקום זאת, ישנו שם גיא פירסט (קומיקאי ישראלי שהגיע לא מזמן לחצי הגמר של "Britain’s Got Talent" בזכות היכולת החד פעמית שלו לבצע שירים מוכרים באמצעות פלוצים מהידיים) מחקה מוזיקאים שונים – למשל את סלאש או את דיוויד דריימן מלהקת דיסטרבד – ומזמין אנשים להגיע להופעת ההשקה.

אבל ככה זה אצל שרדהד (Shredhead), להקת מטאל ישראלית צעירה במובנים מסוימים (חברי הלהקה נולדו בשנות ה־90), ותיקה במובנים אחרים (הם משחררים כעת את האלבום השלישי שלהם ופעילים בערך מאז התיכון). האלבום החדש, "Live Unholy", אולי רציני, כבד ואפל לפרקים, אבל שרדהד הם להקה של חבר'ה. "יש קונטרסט מאוד חזק בין מה שאנחנו עושים בקידום ואיך שאנחנו בתור אנשים, למוזיקה שאנחנו עושים ולתוכן שלנו", מנסה להסביר את זה הבסיסט, לי לביא. הסולן אהרון רגוזה (שמשמש בשנתיים האחרונות גם בתור סולן בצפר, כנראה להקת המטאל המצליחה ביותר שיצאה מישראל) מיד מגבה אותו: "למשל, קונדום. מוצר רציני, פרסום מצחיק". ככה זה בשרדהד.

"אנחנו ב־2019, אי אפשר כבר לקדם הופעת מטאל בקטע של 'בעעע, אנחנו להקת מטאל, בואו לבארבי'", מוסיף הגיטריסט יותם נגור. "אתה יכול לנסות להוציא את עצמך החוצה בצורה שבה עוד מאה להקות מוציאות את עצמן החוצה, או שאתה יכול לנסות משהו חדש". לביא מחזק: "יש להקות שזה עובד להן. סבבה, הכל טוב. אנחנו פשוט לא כאלה. אנחנו יותר טמבלים".

שרדהד (צילום: רון גביזון)

בכל פעם שהם נשאלים על ההיסטוריה של הלהקה, מתבהר עד כמה המהות שלהם כחברי ילדות מרכזית להווי של הלהקה. האלבום הראשון, "Human Nature" (שיצא ב־2011, כשהיו בערך בני 20), מכונה בנוסטלגיה "אלבום ההברזות". כל סיפור היכרות בין חברי הלהקה מלווה בטריוויה אזוטרית על ליינאפים של הופעות נשכחות במועדון הפטיפון ז"ל ("זה היה בהסעות ממודיעין להופעות של פריידיי נייט סיסי פייט, MESS ומי עוד?" "…מייק איט ריין!" "נכון, מייק איט ריין"). בכלל, לעומת הרבה להקות אחרות שמתראיינות ביחד כקישוט בזמן שרק הסולן מדבר, שרדהד מתנהלת כדמוקרטיה, או אולי יותר כקומונה אנרכיסטית חביבה. לכל חמשת חברי הלהקה יש הרבה מה להגיד על כל שלבי ההפקה של האלבום ועניין חי בכל האספקטים של חיי הלהקה – חזרות, הקלטות, הופעות, טורים, שיווק.

לחמישייה, אגב, הם התרחבו בשלב יחסית מאוחר של חיי הלהקה. "אחרי שהיינו בטור עם Vader (להקת מטאל פולנית ותיקה ופופולרית, זה היה הטור האירופי הראשון שלהם – ע"ק) הבנו ששתי גיטרות זה מה שיקפיץ אותנו לשלב הבא", אומר נגור. המועמד הבלתי צפוי היה דווקא רזי אלבז, שבעת צירופו לשרדהד החזיק בניסיון גיטרה משמעותי ומרשים של חודשיים. הוא היה מסתובב בקרבת הלהקה, עד שלקח גיטרה ליד. "קרה לי שם משהו על גבול הפסיכוטי, ישבתי לנגן 8־9 שעות ביום", אומר אלבז, "שיניתי את התזונה שלי, את השינה שלי, הכל, רק בשביל ללמוד לנגן מטאל". מטאל, כלומר: קודם כל את השירים של שרדהד.

"יש קונטרסט חזק בינינו למוזיקה שאנחנו עושים. כמו קונדום. מוצר רציני, פרסום מצחיק"

איך אתם, להקה ותיקה ומתפקדת שכבר מסתובבת בטורים בחו"ל, מחליטים בכל זאת לקחת נגן גיטרה בלי ניסיון?
לביא: "ראינו את השיפור של רזי, איפה הוא היה כשהוא התחיל ואיפה הוא היה אחרי חודש".
נגור: "זה נראה מופרך בהתחלה. הוא לא הופיע בחיים שלו".
אלבז: "ייאמר לזכות יותם שקצת אחרי שנודע לי שהגיטריסט הקודם עוזב את הלהקה, העליתי בפניו את האפשרות שאני אצטרף והוא צחק לי בפנים".
נגור: "צחקתי לו בפנים אבל גם השארתי לו שובל של פירורים, הבאתי לו מגבר ושני קבצים שיוכל ללמוד את התפקידים".
לביא: "אצלנו החומר האנושי בלהקה תמיד היה יותר חשוב מהכל. בשביל להחזיק בתור להקת בת קיימא לאורך זמן, אתה חייב להיות עם אנשים שאוהבים להיות אחד עם השני. גיטרה אפשר ללמוד".

את האלבום החדש הם הקליטו בחופשה ארוכה של חודש בדנמרק, אצל מפיק העל טו מאדסן; העיניים של חברי הלהקה עד היום מתערפלות כשהם נזכרים בקיר הדיסקים באולפן של מאדסן, שהקליט אגדות ז'אנר כמו משוגע, The Haunted וגם אגדות ההארדקור פאנק מניו יורק Sick of It All. לעומת שהות בת כמה חודשים בברלין, שהייתה חצי טראומטית וחצי מגבשת, את דנמרק הם מתארים כסוג של חלום: להקליט את המוזיקה הכי קשה שהם יכולים באיזה חור פסטורלי כמה עשרות קילומטרים מקופנהגן. הם מדברים בחום ובאהבה על מאדסן, על הכלבים שלו ועל הבת הקטנה שלו שהסתובבה להם בין הרגליים ובין המגברים בזמן שהם הקליטו פצצת מטאל אינטנסיבית. כל הפסטורליה הסקנדינבית הזאת אולי לא חלחלה לסאונד של האלבום, אבל היא לחלוטין נתנה להם את השקט שהם היו צריכים בשביל להרעיש.

← מופע השקה בבארבי, דרך קיבוץ גלויות 52 תל אביב, שבת (27.7) 20:30, 65 ש"ח