שרה אדלר היא השחקנית הכי גדולה בישראל כרגע. ריאיון

שרה אדלר פילחה לנו את הלב השנה עם הנוכחות המיוחדת שלה ב"פוקסטרוט" ו"האופה מברלין". לא פלא שפורום מבקרי הקולנוע בחר בה לשחקנית הטובה ביותר של 2017

שרה אדלר (צילום: דין אהרוני רונלד)
שרה אדלר (צילום: דין אהרוני רונלד)
27 בדצמבר 2017

שרה אדלר עברה לפריז לפני כשלוש שנים, אבל עוד לפני כן היה בנוכחות שלה על המסך הישראלי משהו אחר – מין נוכחות שקטה וחמקמקה, ועם זאת קורנת ומתמסרת למצלמה. מאז הופעתה ב״שנת אפס״ (2004) כאם חד הורית הנתונה במצוקה כלכלית, היא מקבלת בעיקר תפקידים לא שמחים, אך היא משרה אור על כל הסרטים שהיא מופיעה בהם. מוקדם יותר השנה ראינו אותה כאם שכולה ב"פוקסטרוט", והיום יוצא למסכים "האופה מברלין" – סרטו העדין והיפהפה של אופיר ראול גרייצר על היחסים בין צעיר בודד לבין אלמנתו של אהובו, שאינה יודעת דבר על הבחור הגרמני שנכנס לבית הקפה שלה ושואל אם היא מחפשת עובדים. בשל הופעותיה מפלחות הלב בשני הסרטים האלה, היא נבחרה על ידי פורום מבקרי הקולנוע בישראל לשחקנית הטובה ביותר של 2017.

[tmwdfpad]"האופה מברלין" משאיר הרבה פערים ודברים שלא נאמרים. ענת לא שואלת את תומאס שאלות פשוטות, אולי כי היא לא רוצה לדעת את התשובות.

"הסיפור לא בנוי סביב התעלומה, אלא סביב התהליך של שתי הדמויות הבודדות והאבלות, שלאט לאט מתחילות לחוש ביטחון, אהבה, קרבה, התרגשות. בתסריט גילינו את ענת דרך עיניו של הגבר הגרמני. בעריכה הדמות שלי קיבלה יותר משקל ממה שהיה לה קודם".

שרה אדלר (צילום: דין אהרוני רונלד)
שרה אדלר (צילום: דין אהרוני רונלד)

גילמת השנה שתי נשים אבלות שאופות עוגות, ועדיין החוויה מאוד שונה.

"זה מעניין איך נושאים מסוימים מגיעים אלייך, ופתאום יש תמה שנוכחת בחיים שלך. אבל הסרטים היו כל כך שונים מבחינת סגנונם והגישה של הבמאים, שלמרות שהם הצטלמו ממש בסמיכות זה לזה, הם לא התערבבו לי. ב'האופה מברלין' זאת אישה שיוצאת מסביבה מסורתית ירושלמית, וב'פוקסטרוט' היא בורגנית אינטלקטואלית. את 'האופה מברלין' צילמנו בירושלים ויום אחד בברלין, וכמה שבועות אחרי כן חזרתי לברלין לצלם את 'פוקסטרוט'".

איך היה לעבוד עם במאי מתחיל ב"האופה מברלין"?

"בסרט ראשון יש משהו יותר שברירי ועדין, אבל אופיר ידע מה הוא רוצה, ולכן זה לא הרגיש שונה מלעבוד עם במאים ותיקים שיכולים להיות לחוצים. ההבדל הוא שבהפקה קטנה יש אמצעים מעטים וצוות קטן וזה משרה אווירה שונה על הסט. עשינו את הסרט בעבודת כפיים, וזה יוצר אינטימיות שהייתה חשובה לסרט".

זה ודאי היה מאוד שונה מהעבודה שלך ב"המוזיקה שלנו" עם גודאר, שאחד המאפיינים של הקולנוע שלו זה שהשחקנים אינם מגלמים דמויות, אלא הם כלים להעברת רעיונות.

"באמת לא הרגיש שמה שהוא רוצה ממני זה עבודת שחקן, אלא עבודת נוכחות. פואטיקה של מצב. הוא רצה שאהיה אני. היה משהו מאוד עוטף בגישה שלו, נתן הרבה ביטחון להיות. שמעתי מכל עבר שהוא יכול להיות קשה בעבודה, אבל במקרה שלנו זה היה ההפך הגמור. היו לנו הרבה שיחות והוא היה מעין אבא עוטף ומגונן. זאת דינמיקה מאוד אישית בין שני אנשים, וביחס שלי אליו זה מה שיצא. אני חושבת שהוא הבין שאני מאוד מתמסרת, אבל יש דברים שאם אני לא מאמינה בהם אני לא אעשה אותם, ומצא חן בעיניו שמישהו יכול להגיד לו לא. הוא כתב את הסרט שוב אחרי שנפגשנו, והיו דברים שלא חשבתי שנכונים לדמות (כתבת של עיתון 'הארץ' – י"ש) מבחינה אידיאולוגית.

"תמיד ידעתי לשמור על עצמי. אם אתה לא חזק וגמיש אוכלים אותך חי. בתור שחקן אתה נותן את עצמך ואת הווייתך לפנטזיה של מישהו אחר, והרבה פעמים הגבולות לא ברורים. יש מי שחושב שהוא יכול לעשות בך מה שהוא רוצה כי הזמן הזה שלו, אז כדי להתמודד עם זה כשחקנית צריך להיות עם עמוד שדרה מאוד חזק, לדעת מה נכון לך ואיפה זה לא נכנס למה שכלול בעסקה, ומצד שני – לדעת לזרום עם דרישות ומצבים ולא להיות מקובע כי זאת עבודת משחק".

לכאן נכנס הנושא של הטרדות מיניות.

"באופן אישי מעולם לא חוויתי על בשרי שום דבר שמתקרב לזה. למרות זאת אני חושבת שזה נפוץ מאוד, הרבה יותר ממה שאנחנו רוצים לדעת. התפיסה של האישה והדמות שלה בעולם היא כשל אובייקט מיני. זה כמו שבקולנוע נשים צריכות להיות חינניות ויפות אבל מגברים לא מצפים שהם ייראו טוב כל הזמן. לענת ב'האופה מברלין' יש עיגולים שחורים מתחת לעיניים והיא קצת מוזנחת, כי אדם במצב כזה לא נראה טיפ טופ. מישהו העיר לי על זה. אני לא דוגמנית. אני לא מוכרת חלום. אני מוכרת רגש אמיתי ואנושי. העניין הוא לגלם את כל סוגי האנשים ולא כולם נראים אותו דבר. זאת תפיסה מאוד עמוקה ומושרשת, וזה משפיע על דברים קונקרטיים של הטרדה מינית. יש לפנינו הרבה עבודת החלמה ותיקון".

← "האופה מברלין" מגיע לבתי הקולנוע בחמישי (28.12)