שש פעמים ועוד אחת

קו 25 בעמידה. שלושה גברים בוהים בי בחשקנות. כבר לא מבינה אם זה כי אני מהממת או פשוט גמדה שקל להציץ לה למחשוף. ועכשיו ברצינות: לאחרונה נדמה כי התודעה הפמיניסטית שלי מתחילה להאפיל על הרגש ועל ההגיון בצורתם הבסיסית. אני מתכוונת בעיקר לנטיה לתבנת לאחור מפגשי עבר מנקודת מבט חדשה ופסקנית. אני גוללת אחורה סיטואציות כמו בטיימליין בפייסבוק ואומרת לעצמי, וואלה, יש מצב שנאנסתי כמה פעמים במהלך חיי. אונס קטן כזה, בקטנה. העניין הוא שעד שלא נעשיתי לאשה שאני היום, לא היה לי מושג, כי רוב הזמן הייתי בטוחה שהכל קול. אולי זה לא הוגן לשפוט את עצמי על דברים שהתרחשו אי אז בחוסר מודעות, אבל זה בדיוק מה שקרה לי תוך כדי הצפיה ב'שש פעמים'. הסרט (בימוי: יונתן גורפינקל, תסריט: רונה סגל) מגולל את עולמם של תלמידי תיכון בהרצליה, בדגש על יחסי הכוחות בין נערה חדשה בבית הספר וחבורת נערים אליהם היא מתעקשת להיצמד ולהתמסר מינית בשלל אקטים על הגבול בין אונס אפור לשחור כמו הלילה. בזמן ההקרנה מצאתי את עצמי מובכת ונדחית מהישירות הברוטלית של הסצינות, סלדתי מהשפה ומאורות הסינמה סיטי המבצבצים ברקע, ובעיקר תהיתי מדוע לא הופיעו סימפטומים שיתרצו את ההתנהגויות של הדמויות. רציתי לנבור ולנתח, פסיכואנליזה בשנקל, כדי להבין למה כל זה קורה בעלילה וגם בחיים. אבל הגאונות של הסרט היא בככות שלו: זה קורה כי ככה. כי זה יכול לקרות בכל מקום ובכל זמן ולא דרושה לכך הנמקה רציונלית.

החוויה הזו הובילה אותי לפוזיציה מוכרת, גיאוגרפית ונפשית, ופשוט הקפיצה לי איזה פיוז. לא התעסקתי כמעט בנושא אחרי, רק בקלילות המאפיינת הדחקה ברורה של משהו שהפך אותי מבפנים. כעבור זמן מה הבנתי: לא רק שהיו אלה שש פעמים, הצפיה עצמה הייתה כמו הפעם השביעית. יחסי מין מבוססים תמיד על יחסי כוח, ולא שלא ידעתי את זה לפני, אבל לקח לזה כמה שנים לחלחל ולשקוע עמוק בתודעה. קשה לי היום שלא להאשים את עצמי ולסלוח, לבוז לגברים ואז לשכוח. כשאני אובר-מודעת, כל מפגש הופך לקרב, כל צחקוק הופך לחיוך מר, ולפעמים נראה כי בלתי אפשרי להניח את התיאוריה בצד ולהצמד לרגע. כבר כתבתי פעם: "תזכירו לי לא לעשות תואר שני, גם ככה אני יודעת יותר מדי וזה דופק לי את חיי המין", ובכל זאת אני מתכננת קריירה אקדמית. אולי אני מכורה. לאוניברסיטה, לידע, ובאותה כפיפה גם לפחד שלי מלדעת ולהבחין. מה שמנחם הוא שהתסכול יעבור ואז ישוב ואז יעבור, כי התנועה משתנה תדיר. למה? ככה. הככות היא גם סימן חיובי. אולי בפעם הבאה שיבהו בי, אוכל להישיר מבט ולבהות בחזרה.

ואם כבר אני עוסקת בתרבות פופולארית ובייצוגי נשים, חשוב לי להקדיש פסקה לגברת לילי אלן. החיבה שלי אליה איתנה עוד מתחילת הקריירה שלה, אי אז ב-2006. בעיניי, הפרובוקטיביות החצופה, הכנה והמצחיקה שלה נכונה בדיוק לאלילת הפופ שהיא, בניגוד מוחלט למיילי סיירוס, קייטי פרי ושלל כוכבניות שמשחקות אותה מגניבות, אבל רוב עיסוקן מסתכם בלרקוד בביגוד מינימלי וללקק חומרי בניין. הלהיט של אלן, 'Hard Out Here', מציג תשליל מרתק כקונטרה: היא שרה על דימויי גוף, אובייקטיפיקציה, על כמה שמעולם לא היה לנשים כה טוב כמו עכשיו (באירוניה ברורה), וגם לא מתביישת להצהיר שיש לה "באגי פוסי" אחרי שתי לידות. זה אמיץ. מאידך, קשה שלא לשים לב כיצד התוכן של השיר קורס לתוך עצמו בקליפ הוידיאו. אמנם מוצגות שם נשים עם צלוליטיס, אבל גם הן נכנעות לשפיכת שמפניה על אחוריהן ולענטוזים מוגזמים. אלן עצמה מצולמת כאשר היא מלקקת בננה בהפוך על הפוך ושוטפת גלגל מכונית בסבון כלים כאלוזיה לשטיפת המכוניות הקולג'ית הרווחת בתרבות האמריקאית. מדובר בדה-קונסטרוקציה בין תוכן לצורה שכנראה בלתי ניתן להמנע ממנה, שכן אלן פועלת במסגרת מכפיפה שמאלצת אותה, גם כשהיא הכי פמיניסטית, ליפול לתהום הדימויים האירוטיים המוסכמים. זה לא הקליפ המחרמן האולטימטיבי, הנעדר תחכום, אבל יש שימצאו אותו ככזה, בעיקר אם לא יאזינו למילים. לדעתי, זו התקדמות לא רעה אל עבר התנגדות, משום שאלן פותחת צוהר של תקווה לגל פופ שמטרת העל שלו היא לא רק שעשוע גברי, אלא יצירת מרחב נשי אלטרנטיבי. היא גורמת לי להאמין שאולי יהיה בסדר, אפילו כשהיא טופחת על ישבן שחור רוטט.