תגידו צ'יז: ארפס מציעים את המנה הגבינתית בעיר, וזה כבד אפילו עלינו

אחת הסיבות שאני שונא לטייל בחו"ל היא לגלות שכל העולם מפוצץ בבני אדם. כלומר, להבין שלא מדובר סתם במספרים שמופיעים באסונות טבע, אלא ממש… אנשים. ואנשים, מתברר, דומים בכל העולם. הם טובים, מנומסים, רעים, מביכים, חביבים, מעוררי אמפתיה ובעיקר מתים לדחוף בשר לתוך פחמימה שיש בה כיס. בגלל זה, כנראה, גם בוונצואלה קיימת ורסיה מקומית לפיתה. והוורסיה הזאת עשתה עלייה לארץ. כנראה בגלל אנטישמיות, אנא עארף.

דוכן הארפה בשוק הכרמל היה מהראשונים לבשר את תהליך הקולינריזציה שעבר על השוק. עכשיו החברים מהדוכן עברו לנדל"ן אמיתי בפלורנטין, בהרצל פינת רחוב אחר. המקום נראה לא משופץ וזו הצהרת כוונות אמיצה שמכריזה: אין לנו כסף. הארפה עצמה היא פיתה. פיתה שעשויה מבלילת קמח תירס שנצלה על הפלאנצ'ה ואז מכויס.

ארפס (צילום: אנטולי מיכאלו)

הזמנתי את מנת ה־C4, ארפה שבתוכה תבשיל בקר חוטי, צ'דר, שעועית שחורה ואבוקדו. גילוי נאות: ביקשתי בלי אבוקדו. לשולחן הגיעה מנה שהתפקעה ממילוי. הארפה עצמה טעימה וכיפית, המרקם שלה רך ופנקייקי והחריכה על הפלאנצ'ה ממתיקה אותה.

מילוי הבשר נדיב ועשיר, אבל טיפה משעמם ומאוד נתקע בשיניים. את הקונספט של שעועית בתוך פחמימה מעולם לא הבנתי ובגלל זה אני מחרים את המטבח המקסיקני, אך במקרה הזה מדובר בהצלחה יחסית. אבל – ואני לא מאמין שאני כותב את זה – הם הגזימו עם הצ'דר, בגדול. המנה הייתה כל כך מפוצצת שיצאתי מעט מדדה.

ארפס (צילום: אנטולי מיכאלו)

לצד הארפה לקחתי צ'יפס יוקה. יוקה הוא שורש שבשונה מתפוח אדמה הוא יקר יותר. היה טעים, מרקם קצת קשיח, ובכל מקרה עבד יופי עם שני הרטבים שנמזגו לצדו, מיונז־שום וסוג של סחוג.

הארפה, ממש כמו השירות במקום, נעימה. מילוי קצת מדוד יותר יהפוך אותה לכבדה פחות. הטעם לא מבריק, אבל היתרון העיקרי הוא שמקבלים משהו שונה. אבל שונה במידה, כי בסוף עם כל השוני, אנחנו כולה רוצים לדחוף בשר לתוך פחמימה שיש בה כיס.

חשבון: 36 לארפה עם בשר, 27 לצ'יפס יוקה

מדד הטראש: איפה שאתם רואים פקקים אני רואה עורקים

אופציה טבעונית: יש

וייב: אהיל עם תמונה של חייזר

טעים: בעיקר שונה. שלושה כוכבים

ארפס, הרצל 77 תל אביב, 073-7367887