תגידו תודה לבדידות

1. כולם היו בניה

אילולא הבדידות לא היה "ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה, "אל המגדלור" של וירג'יניה וולף, היומנים של לאה גולדברג, "בעיות אישיות" של דוד אבידן, "Otis Blue" של אוטיס רדינג, "הפעמון" של מתי כספי, לכל הפחות חמישה אלבומי סולו של ג'ון פרושיאנטה, "ארמון הירח" של פול אוסטר, "All My Friends" של LCD סאונדסיסטם, "Too Lonely" של ניל יאנג, "אמי אמי" של אהובה עוזרי, "הנותרים" של HBO , "נצי הלילה" של אדוארד הופר, "מרי ומקס" של אדם אליוט, "רובינזון קרוזו" של דניאל דפו, הסימפוניה השישית של צ'ייקובסקי. לעזאזל, אפילו "I Wanna Dance with Somebody" של וויטני יוסטון.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
איך לפתור את הבדידות ב-5 צעדים פשוטים
ההיסטוריה של הבדידות העירונית
חדרי העישון בשדות התעופה כמפלט

2. רחוקה מהייאוש

צריך להתהלך בזהירות ליד מתנגדי הבדידות. יותר חשוב, צריך להעמיד לדין את מכפישיה ומסלפיה. לבדידות יש קצים, היא מופיעה ומתפוגגת בזמנים ספורדיים. היא טיזרית ועתיקה. לפניה היה ריק. אחריה נוצרה האנושות ואימצה אותה לחיקה, כמו כלב קשור ברצועה, נתון לחסדים. מאז היא עוברת התעללות סיסטמטית. אנחנו רובצים בה, מתענים דרכה, מפרקים אותה בטכניקות שגויות. יותר מ־ 22 מיליון תוצאות בגוגל עומדות על כך שהבדידות היא "מחלה מסוכנת", "רוצחת קטלנית" ו"שיש בה אמת נוראה". הקונוטציות האנושיות מבטלות את האיכויות הרוחניות שלה ואת ההיררכיה; היא נעלה מהעצב ורחוקה מהייאוש. היא חלל בתוך אדם, אדם בתוך חלל. וגם בלעדי האדם, היא קיימת. אם כבר, האדם צריך להגיד תודה שהיא מתכנסת בו והוא בה.

3. לראות את מאכילת החתולים

באוניברסיטה כלשהי, בכתב עת כלשהו, כתבו חוקרים כלשהם שהמוח של האנשים הבודדים פועל אחרת מאלה שאינם בודדים. הם טענו שהבודדים ערניים יותר לאיומים ולסכנה מכיוון שהמוח שלהם פעיל מאוד במצבים חברתיים. אפשר לפרש את המסקנות האקדמיות כחרדה חברתית. אפשר גם, וכדאי, להביט באישה שמאכילה חתולים ברחוב ריינס. בוקר, צהריים וערב היא מפזרת על המדרכות אוכל רטוב. מהעבר השני יוצא אדם מהסופר קופיקס, מחזיק שייק וניל עוגיות, כריך טונה וקסדה, חולף על פני האישה כאילו הייתה רוח רפאים, לפעמים מכיר בקיומה ומגלגל את עיניו. היא מתכופפת, מוסיפה עוד מנה גדושה של מזון, והחתולים המפוטמים מתחככים בה. האישה מחייכת. יש גם שכן מהבניין הקרוב לבית ליסין. חלון המקלחת שלו פתוח לרווחה אל הטבע האורבני והוא מאונן במרץ מדי צהריים וערב, מביט על העצים הסגולים באור ובחושך, גומר. ויש סיפור מ"Curriculum Vitae" של יואל הופמן: "תארו לעצמכם יהודי והיהודי יושב על כיסא והכיסא בעולם. את בדידותו הגדולה של היהודי. לכמה חלל נזקק אדם עם כיסא וכמה חלל נתן לו".

4. זהירות, מתנגדים

תינוקות, ילדים, נערות, אמנים, נשים, קשישים, פועלות, ספרים, סבלים, רבניות, מדענים וכל מכניסי הסדר בעולם – הבדידות היא מנת חלקם. צריך להתהלך בזהירות ליד מתנגדיה, להעמיד לדין את מכפישיה ומסלפיה, ולדעת שהאינפורמציה היחידה שחשובה היא שהאדם הוא יצור חברתי, אבל הוא לא היה כזה אלמלא היה בודד.