מוזר לצאת לשתות בזמן המלחמה, אבל ממש כדאי (לעסקים ולכם)

החודש האחרון הביא איתו קצת פלאשבקים של קורונה. זה התחיל מתמונות נשכחות של רחובות ריקים מאדם, ומהר מאד התגלגל לשאלות מעיקות – האם צריך לחשוב פעמיים לפני שיוצאים מהבית? האם זה כלכלי בכלל לצאת מהבית? האם זה שפוי להישאר בבית? האם זה בכלל בטוח? מה כבר בטוח? ומכאן זה רק יכול להתדרדר. גם לי קשה לצאת מהבית בימים כאלה. במקום זה אני שוקע לתוך אסקפיזם עם איזה סרט או משחק בסוני, אבל אז התדר חזר לעבוד.

ביום רגיל לא הייתי בוחר לצאת לתדר. שלא תבינו לא נכון, אני לגמרי מבין למה אנשים עפים עליו. זו פשוט לא כוס התה שלי. תמיד צפוף, כמעט תמיד אין מקום לשבת, ואם רוצים לעבור מנקודה א' לנקודה ב', תמצא את עצמך מתחכך ללא רצון באנשים אחרים. אה, וכמובן שיש גם את השאלה הקבועה של "תרצה להוסיף שירות?", דווקא כשלא ניתן לך שירות. ואולי זה לא זה בכלל, ופשוט אף פעם לא התחברתי אליו במיוחד. למעשה, רק כשקיבלתי את החדשות שהמקום חוזר לפעילות, נזכרתי בכלל שהוא קיים. לראשונה זה שימח אותי.

לפני שהגעתי לא ידעתי ממש למה לצפות. ידעתי שהפעם, בניגוד לקורונה, לוקח לאנשים הרבה יותר זמן לחזור אל העולם שבחוץ. אם במהלך המגיפה אנשים רק חיכו בקוצר רוח שיאפשרו להם להתקהל, הפעם העסקים נפתחים במתכונות מצומצמות, ואנשים לא יוצאים מהבתים. אולי זה חשש מפיגוע, או התחושה שבכל רגע יכול לקרות אסון. אולי אנשים מחליטים לא מרגישים בנוח עדיין לצאת. תהיה הסיבה שתהיה, אבל חשבתי שרחוק היום שבו אראה את בית רומנו הענקי ריק מאנשים.

הרבה מרווח. התדר ימי המלחמה. צילום: לירון רודיק

כשרק הגעתי חשבתי שהמקום סגור. אני רגיל לסלקטורית ומאבטח שנמצאים בכניסה, אך לא היה להם כל סימן. נכנסנו פנימה, ובקצה קומת הקרקע היה אזור קטן, סגור ואינטימי שריכז את אנשי התדר. בימי שגרה הרחבה הייתה כבר עמוסה באנשים שיושבים עם חבריהם, כאלה שמסובבים את הראש 360 מעלות בחיפוש אחר מקום לשבת, וכאלה שהחליטו לאכול את הפיצה שלהם בעמידה כי גם ככה בעוד רגע יעלו למסעדת רומנו או יעברו לרפי. היום אותה רחבה מורכבת מכמה כסאות ושולחנות, ומאפשרת לשבת באין מפריע. 

בזמן שבת הזוג שלי תפסה שולחן, אני הלכתי להזמין אוכל ושתייה מהדלפק. זה היה, ככל הנראה, השירות הכי טוב שקיבלתי אי פעם בבית רומנו. בדרך כלל אני רגיל לאותו שירות קלישאתי מתנשא, ובכל יום אחר הייתי צוחק למשמע השאלה "תרצה להוסיף שירות" על שירות עצמי – אבל הפעם קיבלתי שירות סובלני ואדיב מכל חברי הצוות, וגם אם היו חסרים להם כמה פריטים בתפריט, לא היה צורך ביותר מפיצה ובירה.

כשעובדת הדלפק שאלה אותי אם אני רוצה חצי או שליש, עניתי שחצי, ומיד התחרטתי וביקשתי שליש. היא אמרה "לא נורא, תקבל חצי במחיר של שליש". כשביקשנו לחזק את השפריץ ביאנקו שהזמנו, עשו זאת בלי לעשות פרצופים. לראשונה מזה שנים הרגשתי צורך לתת טיפ בתדר, לא רק על חצי בירה מחיר שליש, אלא על השירות עצמו, ועל עצם העובדה שהם פתוחים בזמן כזה, גם אם המקום לא מפוצץ.

רגע אחד של שגרה. התדר ימי המלחמה. צילום: לירון רודיק

מצאנו לנו פינה קטנה, ותפסנו הזדמנות מדהימה לגלות את בית רומנו מחדש, בגרסה קצת יותר שכונתית והרבה יותר אינטימית. ישבנו מתחת לעשרות הצמחים המטפסים המעטרים את עמודי המתחם והסתכלנו סביב. כשרק הגעתי חשבתי שאני הולך לדבר עם האנשים מסביב, אבל זה הרגיש לי כאילו כל שולחן הוא מיקרוקוסמוס שאין לי שום רצון להיכנס אליו. למרות החוסר באנשים, הצוות היה די עסוק.

ניסיתי לעכל רגע את החוויה של לצאת ביום כזה. המוזיקה הייתה חלשה יותר ורגועה יותר, האנשים שבדרך כלל מטיילים בין האזורים השונים ישבו בנחת לצד השולחנות, מדי פעם אפשר לשמוע ברקע מילות מפתח כמו "אזעקות", "טבח", ו-"משפחה". אחרי שאכלנו פיצה, עשינו סיבוב קטן בקומה העליונה של בית רומנו, והמחזה של כל המתחמים הסגורים עם שולחנות אחד על השני וללא נפש חיה הרגיש סוריאליסטי, במובן מסוים. אז הלכתי למרפסת וצפיתי מלמעלה בכל הסועדים ולרגע קטן חשבתי שאנחנו בדרך לחזור לשגרה. אולי לא מיד, אבל אנחנו בדרך. 

התדר ימי המלחמה. צילום: לירון רודיק

בית רומנו הוא אחד המקומות החשובים בתל אביב, וזה אולי יכול להרגיש טיפה מנותק לצאת בתקופה כזאת – אבל החיים חייבים להמשיך. חבר אמר לי פעם שהבריאות הפיזית שלנו חשובה, אבל בישראל יש תחושה שהבריאות הפיזית הרבה יותר חשובה מהבריאות המנטלית. זה לא בהכרח נכון. לפעמים אנחנו צריכים לצאת, לנשום אוויר, לדבר עם אנשים שאנחנו אוהבים, להמשיך בחיינו, לחזור לעבודה, להסתובב ברחוב בלי רגשות אשם על כך שאנחנו מעזים ליהנות. ובבית רומנו הראו שאפשר לעשות את זה בצורה מכבדת וראויה.
בית רומנו, דרך יפו 9, שעות לימים הקרובים: א'-ה' 16:00-00:00, ו' 12:00-18:00, ש' 12:00-00:00