תוגת הלפיד האולימפי

אם יש דבר אחד שהאולימפיאדה חושפת כל ארבע שנים מחדש, זה את העובדה שהמוח האנושי מסוגל למצוא משמעות בכל שטות, להתרגש מכל מה שהוא יותר ממשהו אחר – רק בגלל שהוא טיפה יותר.

מילא שאתה מתרגש מקבוצת הכדורגל שלך; נניח שהיא קשורה, איכשהו, לזכרונות ילדות, לאבא שלקח אותך למשחקים, לדוד המוזר מהשכונה שהיה מסיע את כל הילדים במכונית המסחרית שלו למשחקי חוץ ורק שניים מהם מטריד מינית; ונניח,

שאפשר להבין את הקשר הרגשי לכל ספורט שהעסיק אותך, אם כצופה ואם כמשתתף. אך האולימפיאדה מזמנת כל כך הרבה הזדמנויות להתרגש באמת, מכל הלב, רק בגלל שסרגיי אלמוני אחד זרק חפץ כלשהו סנטימטר רחוק יותר מסרגיי אלמוני אחר. הכל תרגיל בהשלכה, שהוא בעצם תרגיל ברצון להתרגש, ברצון לומר לעצמך: לעזאזל, אני עדיין אדם! עדיין מסוגל לבכות כשהטובים מפסידים ולשאוג משמחה כאשר הם מנצחים, אני לא איזה מנותק שיושב בבית ורואה טלוויזיה כל היום – רגע, בעצם אני כן – אבל הנה מישהו קופץ! גבוה! יותר גבוה מזה שלפניו!

פעם, אני זוכר, נקלעתי לפאב האגדי מ.א.ש – אולי הראשון בישראל שפיצח את הקשר בין אלכוהול, ספורט וטלוויזיה. זה היה אחרי חצות, באוגוסט מהביל, והבר היה ריק ומדיף ריח של שאריות בירה ולילה אבוד. הלקוחות היחידים חוץ ממני היו שני חיילי מארינס, מוצקים וגבוהים ומאוד, מאוד משועממים, והדבר היחיד שריצד על המסכים הצבעוניים היה תחרות גולף מיפן. אם חשבתם שגולף בטלוויזיה זה טיפה מרדים, חכו תראו גולף יפני. זה עובר יותר לאט משמירה בצבא.

ואז זה קרה: אחד משני עצי הברוש האנושיים האלה שלף שטר של עשרים דולר מכיסו, שם אותו על הבר, ואמר לשני: “ההוא עם המכנסיים השחורים". השני התעורר מיד, החזיר בשטר משלו, ואמר: “הכובע האדום". וכמו במטה קסם, כמו ברגעים האלה במחזות זמר בברודווי כאשר לפתע כל הבמה מתמלאת בעשרות נערות מקהלה והומואים מרקדים, מיד הבר התעורר לתחיה: השניים נכנסו לטראנס של קריאות עידוד וקללות זלזול,

שניה אחריהם נכנסה לעניין הברמנית המנמנמת, ותוך דקה וחצי נכנסו גם אנשים מהרחוב; בהתחלה לאט לאט, אבל ההתלהבות והקולות הרמים והטסטוסטרון גרמו לחצי דיזנגוף להגיע, שלא לדבר על האנגלית האמריקאית הקולנית, שבפיהם של שני חיילי המארינס השיכורים הפכה לקרן שפע של דימויים מקוריים ומעליבים בו זמנית, והרימה את האירוע לדרגת כנס דתי שבו אוטוטו יקרו ניסים, שלעומתם ישו ההולך על המים זה טריק של ליאור מנור (או סושרד? זה לא משנה, כל הליאורים קוסמים, לפי תיאוריה שפיתחתי בערב אחר, שבו ראיתי במו עיני את הפילוסוף הצרפתי ברנאר אנרי לוי יושב בפיצריה בשדרות רוטשילד בחולצה לבנה פתוחה, עם עוד עשרה דיפלומטים בחליפות משגרירות צרפת, כולם מביטים בשעונים, וכששאלתי מלצרית צעירה מה פשר החזון המוזר הזה, היא אמרה, בטבעיות שלכאורה אין שניה לה: הוא מחכה לליאור אשכנזי. קסם או לא קסם?).

הקהל התחלק לשני מחנות אוהדים, “כובע אדום" נגד “מכנסיים שחורים". ובגלל שהכל היה כה מופרך, יכולתי לראות את זה קורה בזמן אמיתי: כיצד המוח המתוכנת לאהוב מישהו ולשנוא מישהו אחר, תופס צד ומתחיל לשחרר אנדורפינים. לא זוכר איך זה נגמר,

ומי מהיפנים זכה להניף את גביע הזהב בצורת דג (למה דג? טוב, גולף יפני, למה אני בכלל שואל), אבל מאותו יום אני מסוגל לעמוד בהתרגשויות הנפל הללו. לא שאני לא פראייר של התרגשויות נפל אחרות: יש מלא, והן באות כל הזמן, הרי אני זה שמזמין אותן,

כי אין דבר יותר נורא מלהבין שכל ההתרגשויות בשווא יסודן, ולמעשה הן רק פחד קמאי מהרגע הזה שבו לא יישאר לך יותר ממה להתרגש. אז בסדר, נדבר כל הלילה על הקופץ למים האוזבקי שברגע האחרון עשה גילגול כפול, העיקר לא ללכת לישון בודד ומלא בפיצה, כמו ברנאר אנרי לוי, שחיכה וחיכה וחיכה ומי לא בא?