שוחים לתואר

החודש נפגשתי עם סלבו רויחל, סטודנט למדעי המחשב בן 26. סלבו הוא מנהל, מאמן וגם אחד השחיינים בנבחרת השחייה האוניברסיטאית. הוא הגיע אליה לפני ארבע שנים, עוד כשהייתה סוג של חובבנית וכללה ביום טוב רק שבעה ספורטאים, ועל הישגים בכלל לא דיברו. סלבו הפך אותה בתוך זמן קצר לשם דבר בספורט הסטודנטיאלי: הנבחרת היא אלופת אס"א (אגודת ספורט אקדמאית) בשנתיים האחרונות, ובשנתיים שלפני זה היא סיימה במקום השני. השנה היא מונה 26 גברים ועשר נשים, ולראשונה הוקצה לשחיינים אימון חד-שבועי – דבר שלא היה מובן מאליו לפני כמה שנים – ומעבר לכך, הם מייצגים אותנו בכבוד הראוי לאוניברסיטת תל אביב.

"אז מי אתם?" שאלתי בחוסר נימוס. "אנחנו 36 סטודנטים שלומדים נושאים שונים ומגוונים, מרפואה, דרך מדעים מדויקים ועד למדעי הרוח, למרות שמשם יש מעט מאוד אנשים", ענה סלבו בסבלנות והמשיך: "אנחנו חבר'ה, שבאים כל יום שלישי בשש וחצי לבריכה השחייה שבמרכז הספורט, קופצים למים ושוחים". "ומה היעדים?" התעניינתי. "יש בעצם שתי אליפויות: האליפות המרכזית בה זכינו בשנתיים האחרונות היא אליפות אס"א, אשר נערכת במאי. ישנה אליפות נוספת שנערכת במרץ,  אך היא מיועדת בעיקר לשחיינים למרחקים ארוכים, ומרכז הספורט שולח לשם רק כאלו שיתחרו גם במקצועות המשלבים שחייה, ריצה ואופניים".

סלבו בחור צנוע, ורואים שהאדרנלין בוער בו מתחת למים. עם זאת, אי אפשר להישאר אדיש נוכח הזכייה ההיסטורית באליפות סטודנטיאלית, ועוד לאחר שזו הגיעה לאחר סיום דרמטי: "אליפות לוקחים על בסיס כמה מקצים. כל מקצה נותן לנבחרת ניקוד, ואת סך כל הנקודות אוספים. בשנה שעברה זכינו באליפות בזכות נקודה אחת של הפרש מהטכניון, שזכו במקום השני, רק בגלל שהם פסלו בהחלפה באמצע מרוץ השליחים. גם אם הם היו מסיימים באותו מקצה במקום האחרון ובפער של דקה מכל שאר המתמודדים, הם עדיין היו זוכים באליפות. גם השנה אנחנו שואפים למקום הראשון", הוא אומר בגאווה. "יש לנו שחיינים מעולים, וגם המתחרים שלנו (הטכניון, הבינתחומי ווינגייט – ר.ק) נחלשו בצורה רצינית".

נבחרת השחייה היא אחת מכמה נבחרות פעילות שמאוישות לאורך כל השנה על ידי סטודנטים, רובם יושבים לידכם על ספסל הלימודים. כל ספורטאי הנבחרות מזיעים, נלחמים, משקיעים זמן ומפסידים לימודים – ואם תשאלו מה יוצא להם מזה, התשובה תהיה לרוב "רק סיפוק אישי". כן, חברים, קשה מאוד להטמיע את הספורט בין כתלי האוניברסיטה שלנו, ולעיתים זה נראה כאילו זאת משימה בלתי אפשרית. בתור מנהל נבחרות הכדורסל, אני מכיר את זה מהתחום שלי – אך הנה לכם מקרה נוסף, הפעם עמוק מתחת למים. "אנחנו רוצים שיכירו בנו קצת יותר. אנחנו לא דורשים הרבה. מתוך 36 השחיינים, אולי שבעה יקבלו מלגת השתתפות של אלפי שקלים בודדים. אין שום נקודות זכות, שום אישורים לחיסורים, וגם כאשר אנחנו יוצאים לייצג את האוניברסיטה בטורניר של אגודות הספורט האקדמאית, אנחנו יוצאים בידיעה שאנחנו מפסידים שיעורים".

סלבו מקבל את המצב. הוא לא מהמתרעמים. הוא מבין שכך פועל העולם הסטודנטיאלי, אך ברור לכל שיש כאן משהו לא מסביר פנים. מצב הספורט באוניברסיטה שלנו לא בשמיים. בטח לא של השחיינים החרוצים. כל הספורט של האוניברסיטה מתנקז אל עבר ידיהם המסורות של אנשי מרכז הספורט, שבאופן אלטרואיסטי נותנים מעל ומעבר בשביל שלנו יהיה ייצוג ראוי בין המוסדות האקדמאים השונים. מרכז הספורט מקל עם הספורטאים, נותן להם תנאים מעולים לאימונים, מממן את הנסיעות והשהייה של הספורטאים בטורנירים השונים, ואפילו דואג להם למדים. "בשנה שעברה באמת קיבלנו חולצות, ובזכות אגודת הסטודנטים שפרסמה אותנו הצלחנו להגיע ל- 36 שחיינים, שזה הישג מדהים", מסכם סלבו את הדברים, "אנחנו רוצים  שיכיר בנו מי שצריך להכיר. אנחנו רואים את המוסדות האחרים, שדואגים להם לבגדי וכובעי-ים עם הסמלים המעוטרים. אז נכון, אנחנו מסתפקים במועט ומגיעים ליותר הישגים, אבל היה נחמד אם היינו מקבלים כמה פיצ'פקס קטנים".

סלבו הוא איש של חזון. לא כל אחד היה תורם כך וכך שעות זמן פנוי, או יותר מזה, זמן לימודים, בשביל איזה משהו שבקושי מכירים. "הייתי שמח אם האימון היה הופך לקורס חובה, למשהו שמשתלם לשחיינים להגיע בשבילו לאימונים", אומר סלבו. "היה נחמד אם הספורט היה תופס מקום יותר מרכזי בנוף האוניברסיטאי".