דברים שכתבתי ב-4 לפנות בוקר כדי לא לזרוק את התינוקת שלי לים

"אם מישהו אוהב פרח, שבכל מיליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להביט בכוכבים וכבר הוא מאושר. הפרח שלי נמצא שם באיזה מקום" סיפר הנסיך הקטן. "אם אמא אוהבת תינוקת, שבכל אלפי הדירות ברמת אביב יש רק אחת כמוה, די לה להביט מהחלון בקומה הרביעית בבניין 'גילמן' וכבר היא מאושרת. התינוקת שלי נמצאת שם באיזה מקום" חשבתי לעצמי כשדמעות געגוע (הורמונליות) חנקו לי את הגרון, ביום הראשון ללימודים אחרי חופשת הלידה. "אבל אני נמצאת פה…" התגנב ועלה בי חצי חיוך.

כשיצאתי בבוקר מהבית, אחרי שלושה חודשים שהיינו (התינוקת, שהיא מרכז העולם ואני) עטופות בצמר גפן מתוק, הבניינים נראו לי גבוהים יותר, הכבישים תלולים יותר, האנשים קולניים יותר והקפה של ארומה בקמפוס – טעים יותר. אבל כנראה שלא העולם הוא זה שהשתנה, אלא אני. ואם אתם זוכרים את דרישתו של עוגי מרחוב סומסום "אני רוצה להיות שם! אני רוצה להיות שם!", אני כל כך שמחתי להיות פה, באוניברסיטה. ולמרות שסטודנטיות שישבו לידי התלוננו ובכו על השעות הארוכות, אני רק קיוויתי שהזמן מחוץ לבית והרגעים היחידים שבהם אני שיר ולא רק אמא של רומי, יעברו לאט כמו צב קטוע רגל, כי "אני רוצה להיות פה!".

פה, מקום בו המפגש היחיד שלי עם קקי הוא באימוג'י המחייך שנשלח בקבוצת הווטסאפ כשקיבלנו מטלה להגשה. פה, מקום בו במקום חיתולים, הדבר היחיד שאני מחליפה זה את הרשת מ-FreeTAU ל-TAUexams כי אין קליטה. פה, שהבכי היחיד שאני שומעת הוא של סטודנט שנה א' שקיבל רק 94 במבחן… שהפליטה היחידה בחדר היא פליטת פה שאינה פוליטיקלי קורקט בעיניה של תלמידה למגדר… שבמקום לקפוץ על כדור פיזיו, אני קופצת למזכירות החוג לשנות קורס במערכת… כאן יש לי זמן לעצמי. הללויה.

1. ובדיוק כשאני מוציאה בתנועה ציורית ומלאת משמעות את המחשב הנייד שלי מהתיק (שמסריח קצת ממגבונים ומשחה לטוסיק), אני שמה לב לבעיה מינורית –
2. דליפה, קטנטנה, לא רצינית, בשד שמאל.
3. אפשר לטעות ולחשוב ששפכתי על עצמי קפה, זה הכל.
4. אבל הדליפה גדלה וממלאת כבר את כל החזייה, אמאלה!
5. יחשבו שקפצתי לשחייה בתוך הברזייה.
6. אני יוצאת מהכיתה במנוסה, מחפשת בעצבנות את אחד מחדרי ההנקה.
7. מישהו שרואה אותי דופקת ספרינט במסדרונות עם כף יד על החזה הדולף, מסתכל עליי בדאגה – אולי חשב שזה התקף לב, או מינימום – התקף חרדה.

בסוף העולם שמאלה, מאחורי חדר של חוג לשקר כלשהו שאף אחד לא מכיר, אני מוצאת דלת לבנה. מסביב המסדרונות הארוכים ריקים, השקט מחשיד וזיעה קרה נוטפת לי על המצח. על הדלת רשומות באותיות דהויות המילים "חדר הנקה". בהיסוס, אני שולחת את כף ידי לכיוון ידית הדלת הקרירה ומתחילה בטקס הפתיחה. נשמעת חריקה עמומה וריח של חלב חמוץ עולה ומדגדג לי באף. אני כמעט שם, מציצה לתוך החדר הקטנטן ולפתע – צרחה צורמת מפלחת את חלל האוויר ולאחריה עוד אחת מכיוון אחר וכך מתחילה לה סרנדה מרשימה. בתוך החדר, עם עיניים טרוטות ושיער פרוע יושבת דוקטורנטית עם תאומים. בנים. שניהם צורחים.

אני מקבלת את זריקת הפרופורציות היומית וחוזרת לכיתה שאובה ומובכת, אבל גם מחויכת וכבר קצת מחכה לשוב הביתה לאחת והיחידה, שבכל אלפי הדירות ברמת אביב יש רק אחת כמוה.

חדר הנקה, ספרייה למדעי החברה. באדיבות אוניברסיטת תל אביב

אם לא עשית את 10 הדברים האלו בחופשת הלידה, לא יצאת ידי חובתך:

1. בכית על חלב שנשפך
2. כתבת את הרומן המצליח '50 גוונים של קקי', אחרי מחקר ממושך בנושא ב-google
3. התעפצת מול שידורים חוזרים של 'כולם אוהבים את ריימונד' ב-4 לפנות בוקר
4. קראת לכלבה שלך בשם של התינוקת ולתינוקת בשם של הכלבה ('ממי אתה יכול להחליף לבירה חיתול?', 'ארצה רומי! ארצה!')
5. נרדמת תוך זמזום קלאסיקות של בייבי מוצארט
6. קראת 10 פעמים את העמוד הראשון של רב המכר שקנית ואת עדיין מחכה במתח לקרוא את העמוד השני
7. אכלת פיתה עם עובש מהמקפיא כי לא הלכת לסופר חודשיים
8. קיבלת ורטיגו מרוב ניסיונות להרדים את התינוק בנענועים כמו 'סירה ששטה במים צלולים'
9. התאפרת ונעלת עקבים כדי ללכת לסופר-פארם
10. נתפסו לך האצבעות ברגליים מרוב ניסיונות אקרובטיים להרים חיתול בד או מוצץ שנפלו על הרצפה בזמן שעדיין נענעת את התינוק/ת כמו 'סירה ששטה במים צלולים' (וחשבת לעצמך באימה שאם תזיזי את הבוהן מילימטר לכיוון הלא נכון, הוא יתעורר והמים כבר לא יהיו כל כך צלולים)…