טמבלויזיה אהובתי

תארו לכם שיש לכם מבחן בעוד יומיים. אתם בחדר. מסביב סדום ועמורה. דפים, עטים, מרקרים, שני מחשבונים ואינסוף ספרים פתוחים. הרגליים שלובות. ביד החזקה נלפת עפרון, ביד השנייה מחברת. והעיניים? העיניים ננעצות במקום אחר, במקום טוב יותר. בטלוויזיה.

אתם יודעים על מה אני מדברת. אין זמן, החומר עוד לא עשה את דרכו לקופסת הזיכרון, ואנחנו מתמסרים לתענוג האסור הזה. מציאות אחרת? אולי.

בתקופת המבחנים האחרונה, התמכרתי גם ל"אנטומיה של גריי" וגם ל"סקס והעיר הגדולה". הראשונה להפסקות בלימודים והשנייה לרגעים הקשים יותר – אבל פתאום מצאתי את עצמי לומדת בהפסקות הצפייה. ובתוך כל זה – האשמה. האשמה, שבחצי השעה שהקדשתי לתוכנית יכולתי לפתור עוד תרגיל. יכולתי לקרוא עוד פרק. כן, כולנו חווים את זה ועושים את זה בכל מקרה.

יש אנשים, כמוני, המנסים להפיק מזה את המיטב. "אז מה", אני אומרת לעצמי, "אם בזבזתי 45 דקות על פרק של האנטומיה של גריי. הנה, למדתי שפוליציתמיה זו מחלה שגורמת לדם להיות צמיג ולזרום באיטיות. הנה, ג'ורג' נכשל בבחינת ההסמכה וזה לא סוף העולם".

ואז זה הכה בי: הטלוויזיה היא בית ספר לא רע. איזה יופי זה יהיה אם הפיזיקאים יראו "המפץ הגדול", הפסיכולוגים יראו "דקסטר" והרופאים יראו "האוס". או שאולי בעצם צריך לעשות ההיפך, לבטל את תוכנית "כלים שלובים" ובמקומה לתת לסטודנטים למשפטים לראות "family guy", לסטודנטים לכלכלה לראות CSI ולסטודנטיות (/ים) למגדר לראות "סקס והעיר הגדולה"?

מה לא אמרו עליה, על הטלוויזיה? אמרו שהיא "שמרטף אלקטרוני", הממלא את מקומם של ההורים כמספרי סיפורים ונותן לארתור או לפוקימון להיות צוות הווי ובידור. אמרו שהיא כלי פוליטי, מבשרת הגלובליזציה, שהיא מחליפה את מה שנקרא עד אז קולוניאליזם תרבותי. פעם למשל, כשיוון של אנטיוכוס כבשה ארץ חדשה, היא כפתה על הנכבשים את שפתה כדי שכולם ידעו מי הבוס – ואני נזכרת בימי הסדרה "קטנטנות". הייתי בת עשר, או אחת עשרה, ולמדתי לדבר ספרדית כמעט שוטפת. כמובן שידעתי לנסח רק משפטים של אהבה וחברות, שכן בלן לא נתנה יד לריבים. אולי רק קצת.

ולא רק זה: באותה ילדות טלוויזיונית שאלתי את אמא שלי למה לא היה כומר בחתונה בה היינו, ושאלתי את אבא, שלקח אותי מדי פעם לראות את תיאטרון האבסורד בבית המשפט שברחוב ויצמן, למה אין מושבעים, ולמה אף אחד לא צועק "אובג'קשן!". זו הסיבה, אגב, שלא הלכתי ללמוד משפטים.

אבל גם כאן יש את אלו שכבר באמת הגזימו. הכוונה היא לחוקרים האמיתיים, כאלה, כמו פרופסור וויליאם ארווין מאוניברסיטת קינג'ס קולג', שלאחר שכתב ספרים על סארטר ואפלטון, ערך ספר הנקרא לא פחות ולא יותר "סיינפלד ופילוסופיה". מזל שהוא ריכך את המכה בכותרת המשנה "ספר על הכל וכלום". ואני שואלת – עם כל הכבוד לארבעת המופלאים של הסדרה, האם יש בה עד כדי כך עומק שעל גב העטיפה יופיעו שאלות כמו "במה דומה ג'רי לסוקרטס" או "האם קרמר תקוע בשלב האסתטי של החיים לפי קירקגור"? ואם כן, למה הוא לא נלמד גם באוניברסיטה שלנו?

את המנה העיקרית בנושא מגיש לדעתי מרשל מקלוהן, אחד מנביאי התקשורת של המאה ה-20, וזה שטבע את הביטוי "כפר גלובלי". בספרו "להבין את המדיה", טען מקלוהן שהצופים משתתפים בחייו הפנימיים של השחקן בטלוויזיה באותה המידה שהם משתתפים בחייו החיצוניים של כוכב קולנוע.

אבחנה זו, כמה נוח, ממשיכה את הטיעון לפיו אנחנו מחפשים את המציאות האחרת – וכן, כמה רציתי לחיות את ניו יורק כמו קארי ברדשו בתקופת המבחנים ולמצוא כימיה עם העולם במקום פיזיקה עם התרגילים.

מרשל מקלוהן גם מאמץ את הכינוי "הענק הביישן" לטלוויזיה: מצד אחד הוא אומר שהטלוויזיה היא ענק, מה שהופך אותנו הצופים לגמדים שקל לדרוך או להשפיע עליהם, ומצד שני המילה ביישן גורמת לנו להבין שהטלוויזיה משפיעה או דורכת לא בצורה אגרסיבית, אלא בצורה ביישנית משהו, בלי שנרגיש, ורק אחר כך נבין כמה חלחל אלינו – ובסופו של דבר אתה מגיע למצב שמשפט מסדרה כמו סיינפלד נכנס לתפריט המשפטים בחיים שלך.

ואם כבר סיינפלד, הנה אחד המשפטים האהובים עליי, שמתפקד נהדר גם כפסקת סיום:

"אני שונא את ה-'המשך יבוא' בטלוויזיה. זה איום ונורא כשחשים שה-'המשך יבוא' מגיע. אתם צופים בתוכנית, נכנסים אל תוך העלילה, וחמש דקות לסיום מבינים 'הי, הם לא הולכים להצליח! טימי עדיין תקוע במערה! אין סיכוי שהם סוגרים את כל העניין בחמש דקות!' הרי הסיבה היחידה לצפות בתוכנית טלוויזיה היא כי יש לזה סוף. אם הייתי רוצה סיפור ארוך, משעמם וחסר מסקנה, הייתי מסתפק בחיים שלי." (ג'רי סיינפלד)

נפלא, לא?