ד"ש מב"ש

יום שני, תשע בבוקר. השעון מצלצל. תשע וחמישה, מצלצל שוב. קמה בקושי ומתחילה ‏להתארגן לשיעור של עשר. דבר ראשון פותחת את המקרר ומגלה שנגמר החלב. אין שום סיכוי ‏שאני יוצאת מהבית לפני שאני שותה קפה, אני בקושי מצליחה לפתוח את העיניים בלעדיו. פוסט ‏זריז בקבוצת הפייסבוק של הבניין פותר את הבעיה, ותוך דקה השכנים מהדירה ליד מצילים ‏את המצב. קצת לפני עשר יוצאת מהדירה, יחד עם עוד כמה חבר'ה מהבניין, סה"כ הגיוני ‏כשכמעט כל הבניין סטודנטים באוניברסיטה.‏

שיעור ועוד שיעור עוברים להם לאט מדי ובשעה שתיים כל החבר'ה כבר מורעבים, ובשיחה ‏שכוללת רחשי בטן, מחליטים על חומוס. ואיזה מזל ש¬־20 מטר מהשער של האוניברסיטה יש את ‏החומוס הכי טעים בב"ש. ובעוד אנחנו יושבים לנו בכיף, נכנסים שני מרצים בכירים ‏מהמחלקה, למה לא, גם הם צריכים לאכול. הם מתיישבים ומבקשים מהמלצרית מסבחה, והיא ‏בטח תוהה לעצמה האם הם זוכרים אותה מקורסי המבוא של שנה א'. כנראה שלא.‏

סיימנו לאכול ואני בדרכי לשיעור הבא, שבבניין 72 (כן, אני מגיעה לשיעורים, אפילו אחרי ‏חומוס. כן, בשנה ג'. לא, אין נוכחות חובה. כן, אני יודעת שזה מצחיק). בניין 72, למי שלא ‏מכיר, זה הגיהינום. בניין ענק שכולו חשוך, אפל ואפור. מהבניינים האלה שאומרים עליהם ‏בסרטים, ש"אתה יודע איך אתה נכנס, אבל ממש לא בטוח שתדע איך לצאת". מי שתכנן אותו ‏זה בטח אותו בן אדם שתכנן את דיזנגוף סנטר, רק סדיסט יותר. בודקת באיזו כיתה אני, 584, ‏נפלא, זה בקומה 5 וחצי. כן כן, יש חצאי קומות, ואם עליתם בצד הלא נכון אתם לא תצליחו ‏להגיע לכיתה שרציתם לעולם. לעולם! אני מהמרת על אחת הכניסות ותוהה אם גם למרצים ‏שהמשרדים שלהם בקומות 4 וחצי ו־5 וחצי לוקח חצי שעה כל פעם להגיע למחוז חפצם. ואיך ‏זה שמכל הבניינים דווקא הבניין של מדעי החברה תוכנן להיות כזה מסובך?! למה לא יכלו ‏לבנות ככה את הבניין של הנדסה למשל? הרי יש להם כישורים מרחביים יותר טובים משלנו.‏

שמונה בערב, מסיבת דירה בבניין. 30 שקלים כניסה, שתייה חופשית, משקיענים. התנצלנו בפני ‏השכנים על הרעש והבטחנו להתקפל ב־23:00. אחרי זה קופצים לפיצה בקטנה ומשם תופסים ‏מונית לברקה, ליין אלקטרוני. מחר כבר לא אקום לשיעור של עשר… גם לא לשיעור של שתיים ‏עשרה…‏

‏"יום בחיי" סטודנט בבן גוריון נשמע אמנם שונה מ"יום בחיי" סטודנט במוסד אקדמאי אחר, ‏אבל בפועל, אנחנו הרבה יותר דומים ממה שחושבים. הרי כולנו סטודנטים שרק מנסים לשרוד ‏את התואר עם כמה שיותר בירה וכמה שפחות מועדי ב', כולנו שונאים לקום לשיעורים של 8 ‏לפנות בוקר, כולנו חווינו חרדה כשיומיים לפני מבחן מישהו גרר החוצה את כל התיקייה ‏מהדרופבוקס, על כולנו במבחנים צועקות דודות לזוז כיסא אחד… לא, לצד השני… לא בשורה ‏הזאת, שורה כן, שורה לא, כולנו מתים לסיים את התואר אבל כשסוף סוף יגיע הרגע המיוחל ‏כולנו נגיד איזה כיף היה כשהיינו סטודנטים.‏

אז נכון, בב"ש אין לנו ים, אפשר לספור על יד אחת את בתי הקפה ויש לנו בניינים לא צבועים ‏באוניברסיטה שמזכירים את בה"ד 1, אבל ממש כיף כאן, ובשבילי זה כבר הבית.‏

להתראות (אולי) בתואר השני,‏ תמי-לי
סטודנטית שנה שלישית לפסיכולוגיה וחינוך בבן גוריון