הספירה לאחור

תכירו את אדי (שם בדוי). אדי הוא בוגר בתואר כללי באחת מאלפי המכללות הפועלות בארצות-הברית. את לימודיו מימן בעזרת הלוואת סטודנט – הלוואה אשר ניתנת לסטודנטים על ידי המדינה. את החוב על ההלוואה אדי היה צריך להתחיל לשלם חצי שנה לאחר סיום הלימודים, כאשר תקופת החזר החוב עומדת על עשר שנים או 120 תשלומים, אשר את סכומם אדי יכול לקבוע.

תפיסת העולם העומדת מאחורי הרעיון של הלוואת סטודנט היא שתואר אקדמי מבטיח לבעליו משרה איכותית בשוק העבודה, כזו שתאפשר לו לא רק להתחיל חיים ולהקים משפחה, אלא אף להחזיר בקלות את החוב שלו למדינה. עבור אדי, תפיסה זו התנפצה במפגש עם מציאות של משק במשבר כלכלי ומחסור במקומות עבודה. התואר עליו עבד במשך ארבע שנים אינו מהווה יתרון ולא מבטיח לו עתיד ורוד. את החובות שלו אדי משלם בעזרת עבודה בשירות לקוחות בשכר נמוך, וביתו חזר להיות בית הוריו מיד עם סיום הלימודים.

סיפורו של אדי אינו יוצא מן הכלל במציאות החיים של צעירים בארצות-הברית. סקר שנעשה בקרב 750 בוגרי מכללות אשר סיימו את לימודיהם מצביע על חוב ממוצע של 35,000 דולר. זוהי עליה של כ-6000 דולר לעומת בוגרי מחזור 2012, וכמעט 10000 דולר לעומת בוגרי 2011. כיום, החוב הכולל של סטודנטים בארצות-הברית מהלוואות סטודנטים בלבד עומד על יותר מטריליון דולר (אלף מיליארדים) – הוא שני רק לחוב במשכנתאות, ועומד גאה מעל חוב האשראי של האמריקאים כולם. ההשלכה המידית של חוב פדרלי כל כך גבוה היא האטה בצמיחה, אשר בתורה גוררת ירידה במקומות העבודה המוצעים. גם העלאה במיסים על מנת לשלם את החובות הגדלים היא תוצאה שתורגש עם הזמן.

בועת ההשכלה הגבוהה, כפי שתוארה בפסקאות הקודמות אינה נחלתו של הדוד סם בלבד. בכל רחבי העולם נתקלים צעירים המסיימים את התואר שלהם ביותר דלתות סגורות מאשר פתוחות בשוק העבודה. זו אחת הסיבות העיקריות ליצירת המצב המוגדר כיום בתור ה'דור האבוד' – צעירים שנולדו בשנות ה-80 וה-90, אשר נאבקים כנגד אבטלה גואה, וככל הנראה לעולם לא יגיעו לביטחון הכלכלי של הוריהם. אם אתם שייכים לדור הזה באחת מהמדינות המפותחות, כנראה שלעולם לא תוכלו להרשות לעצמכם לקנות בית. גם שכר הדירה הוא עול שקשה לכם לעמוד בו. אתם תיאלצו לעבוד עד גיל מבוגר בהרבה מהוריכם ולאורך כל חייכם לשלם מיסים גבוהים שיממנו את התנאים הסוציאליים להם הוריכם זכאים. כאשר מוסיפים לתערובת הזו חוב התחלתי שנאלצתם לקחת על עצמכם על מנת שתוכלו לממן תואר ראשון, מתקבלת תמונה פסימית להחריד.

ניפוח הבועה

כמו בקרב רוב המדינות המפותחות, גם בישראל קורה תהליך דומה. עד עכשיו לא היה לתהליך הזה אפקט גדול במיוחד על המדינה שלנו, אבל הקולות הראשונים של מחאה ומרמור מצד בוגרי מוסדות אקדמאיים תפסו לזמן קצר את מרכז הדיון הציבורי בתחילת השנה. אז מהי הסיבה לכך שרבים מבעלי התואר נתקלים במציאות שאינה תואמת את הציפיות שלהם? הנתון הראשון והמדהים מכולם נוגע לאינפלציה במספר הסטודנטים המתחילים ללמוד לתואר אקדמאי כל שנה בארץ. מעל ל-300,000 סטודנטים צפויים ללמוד השנה במוסדות האקדמאיים השונים החל מהמכללות, דרך האוניברסיטאות וכלה באוניברסיטה הפתוחה. לפי דוח החינוך של ה-OECD, ישראל מדורגת כיום במקום השלישי בעולם במספר בעלי ההשכלה האקדמאית ביחס לגודל האוכלוסייה. מדובר על גידול ממוצע של 8.1% בכל שנה מאז תחילת שנות ה-90. בפרק הזמן הזה נפתח בארץ המסלול האקדמי במכללות, ותפח עד כדי כך שהיום כשני שליש מהסטודנטים שמתחילים תואר ראשון עושים זאת במכללה.

ולאן הם כולם הולכים? למרות שלא מעט סטודנטים ממשיכים לתארים מתקדמים ולמחקר, התארים שמושכים אליהם את מירב תשומת הלב הם אלו שכביכול מבטיחים שכר נאה למחזיקים בהם. זה לא מפליא אם כך שכ-15% מהסטודנטים בארץ לומדים מנהל עסקים. פרופסור מולי אליס, ראש החוג לניהול באוניברסיטת תל אביב מתייחס לנושא: "אם היו שואלים אותי אישית, תואר במנהל עסקים היה רק תואר שני ומעלה, ולכן אצלנו מחויבים ללמוד ניהול יחד עם דיסציפלינה נוספת. ניהול זה לא מקצוע; המקצוע הוא הנדסה, ביולוגיה, כימיה וכו', וניהול זה משלים. אני חושב שיש משהו בעייתי בכך שחלק מהמקומות הופכים את זה למקצוע בפני עצמו – זה פוגע בסטודנט, אין לו את החוויה האקדמית בתחום מסוים; אין לו את האפשרות להבין אותו, את התאוריה, את השאלות שלו, לחדד את המחשבה. אין לו את האפשרות לא ללמוד רק 'ת'כלס מה עושים' אלא לפתח חוש למידה, שכן בשביל זה אנחנו מגיעים לאוניברסיטה. אנחנו משתדלים להכניס עומק ללימודים בחוג, אבל אין לזה עומק. אם לומדים פסיכולוגיה לומדים לעומק – מהמבוא ועד הסמינריונים, יש ספקטרום של קורסים. ניהול, לדוגמא, זה תומך. זה לא אוניברסיטה או אקדמיה אמתית לגמרי. אנחנו עושים מאמצים עליונים כדי שזה יהיה אקדמי, בניגוד למשל לחלק גדול מהמכללות, אבל אוניברסיטה זה לימודים דיסציפלינאריים, אליהם צריך ללכת אם רוצים להפיק את המקסימום".

איך אתה מסביר את הצורך של הדור הזה לדעת מראש מה יוצא לו מזה, מה הוא מקבל בסוף המרוץ? גם רוב דור ההורים הוא כזה שמאוד מעניין אותו "מה הילד עושה" ו"מה יצא לו מזה"?

"זה לא כל דור ההורים – הנה אחד כאן שהוא לא כזה, ובכל מקרה אני חושב שההורים עושים טעות, כי חלק מדור ההורים תופסים את האוניברסיטה כבית-ספר מקצועי, וצריך להבין שהאוניברסיטה אינה בית-ספר מקצועי. מכללה יכולה להיות בית ספר מקצועי.

"אני התמניתי לראש החוג לניהול לפני הרבה שנים, ונסעתי לכנס בארה"ב של כל בתי הספר למנהל עסקים. באתי לכנס ופתאום אני רואה את החוגים האחרים למנהל עסקים – ראיתי ששם לומדים אסטרטגיה, שלא למדו כאן, ומצד שני אני רואה שלתלמידים שם יש הרבה בעיות במתמטיקה, ולתלמידים שלנו לא הייתה. לא הבנתי איך כל הדברים האלה מתיישבים יחדיו. הבנתי שברוב האוניברסיטאות והמכללות בארצות הברית, מנהל עסקים זה מעין מקום שבו מי שאין לו מקצוע הולך ללמוד משהו, כדי שהוא יסיים ואז הוא ימצא עיסוק כללי. עכשיו תראו איזה ים של מכללות יש לנו בישראל – כולן מלמדות ניהול. אז מה, הם יהיו מנהלים כולם? לא, הם לא".

אל מול מספרם הגדל של סיפורים של בוגרי תואר אקדמי שמתוודים שאין מה לעשות עם התואר הזה, נותן פרופסור אליס עצה לצעירים שבאים להתחיל בלימודיהם: "אני אומר לכם מה שאני אומר לילדים שלי: קודם כל, תואר ראשון הוא הזדמנות חד פעמית לעשות משהו אחר ולחוות חוויה משמעותית. לכן בתואר הראשון צריך ללמוד מה שמעניין, מה שיפתח לכם את האופקים. סטודנט לא חייב ללמוד ניהול; שילמד ספרות, שילמד תנ"ך, שילמד תאטרון, אמנות, מתמטיקה, פיזיקה – העיקר שזה יעניין אותו, ולא יתחיל לחשוב כבר בשלב זה רק על המקצוע. מה שעומד בעוכרי ההשכלה הגבוהה ובעוכרי הלמידה באוניברסיטה זה שכל הזמן שואלים 'מה אני אעשה עם זה מחר בבוקר?'. דבר שני זה שהשוק משתנה. פעם אמרו על ראיית חשבון ש'נגמר הסוס', ואחרי שנתיים היו חסרים רואי חשבון. אותו דבר ראינו עם משפטים. לא צריך להסתכל על זה בצורה כזו, צריך לעשות מה שמעניין, אם רוצים להיות מאושרים בסופו של דבר, או לפחות ששלוש השנים הללו יהיו מאושרות".

בוא נדבר על המציאות היום, בה ישנן הרבה מכללות שמציעות תואר בניהול. האם קיים איזשהו חשש שזה יגרום לאינפלציה כמו שראינו במשפטים?

"מה שקורה, זה שהולכת ונעשית דיפרנציאציה בשוק: השוק מתחיל להבין שיש מקומות טובים ויש מקומות פחות טובים, ולכן מי שילך למכללות שפחות נחשבות יהיה לו קשה יותר למצוא עבודה. ככל שהשוק מוצף יותר, לא תהיה למקומות העבודה ברירה אלא לעשות דיפרנציאציה, אז מי שסיים בתל אביב, ירושלים, טכניון וכו' יתקבל למקומות יותר יוקרתיים, ואחרים פחות. כמו שבארצות-הברית כל אחד יודע שיש בוגר הרווארד, ויש בוגר קולג'. זו הסיבה שאני שומר מכל משמר על הרמה של החוג הזה, ולא הופך אותו לבית-ספר מקצועי כמו במכללות".