תחיית הנכחדים
בשנים האחרונות מפתחים מדענים שיטות אשר יכולות לסייע להשיב את הגלגל לאחור עבור מינים שנעלמו מעל פני האדמה. האם הדבר אתי ונכון מבחינה אקולוגית?
בעבר הלא רחוק, הרעיון של השבת בעלי חיים נכחדים לחיים היה בגדר מדע בדיוני, אבל בשנים האחרונות, בעיקר מאז שיבוט הכבשה "דולי" ב־1996, הוא הופך למציאותי יותר. בשעה שאנשי סביבה פועלים כדי להגן על מינים של בעלי חיים הנמצאים על סף הכחדה, מפתחים מדענים שיטות אשר יכולות לסייע להשיב את הגלגל לאחור עבור אותם מינים שנעלמו מעל פני האדמה בעשורים ובמאות האחרונים, בעיקר עקב השפעת בני האדם. אלא שהיכולת הזו, המכונה De-extinction, מעוררת שאלות רבות גם בנוגע להיבטים האקולוגיים שלה, ובעיקר במישור האתי – האם ראוי בכלל להחזיר מיני בעלי חיים שאינם עוד?
השיטה המדעית העיקרית המוזכרת בהקשר הזה היא שיבוט. בשיטה זו לוקחים מדענים קטעי DNA משרידיהם של אותם בעלי חיים נכחדים – למשל, עצמות או נוצות שנשמרו במוזיאונים או באוספים באוניברסיטאות – מחדירים אותם לתוך תאי ביצה של מין קרוב, שרוקנו מהמטען הגנטי שלהם, ואז משתילים אותם ברחם של אם פונדקאית מאותו מין ביולוגי.
בסרט "פארק היורה", ובספר שקדם לו, זה אולי נראה פשוט. ובכן – זה לא. ובכל זאת, שיטה זו שימשה קבוצת מדענים שניסתה לברוא מחדש את יעל הפירנאים (Capra Pyrenaica Pyrenaica), תת מין של היעל הספרדי, שנכחד סופית בשנת 2000 לאחר מאות שנים של ציד.
שיטה נוספת היא הרבעה סלקטיבית, או הכלאה לאחור, שבה מנסים מדענים למצוא גנים השייכים לאותם מינים נכחדים בדנ"א של מינים החיים כיום. גם כאן נעזרים החוקרים בשרידים של החומר הגנטי המקורי של אותם בעלי חיים קדומים לצורך השוואה עם זה של קרוביהם המודרניים. אך בתהליך זה הם מבצעים מניפולציה מלאכותית בתהליך הרבייה, כך שהגנים המשותפים לבעל החיים המודרני ולמין הנכחד יקבלו עדיפות. בשיטה הזו מדענים הופכים למעשה את תהליך האבולוציה, אם כי רק עד לכדי יצירת בעל חיים המזכיר את אבותיו הקדמונים ולא זהה להם.
צילום: שאטרסטוק
בעיה אתית?
"פרויקט הקוואגה" (Quagga Project) בדרום אפריקה עושה שימוש בשיטה זו באמצעות זברות מצויות כדי ליצור בעל חיים שיהיה קרוב לקוואגה (Equus Quagga Quagga), תת מין של הזברה שחי במדינה עד שלהי המאה ה־19 ונכחד לאחר שאחרוני פרטיו ניצודו.
"ההבנה שדבר כל כך סופי כמו הכחדה עשוי להיות הפיך היא מדהימה", כתב סטיוארט ברנד (Brand), נשיא קרן The Long Now, המפעילה תוכנית להחייאת מינים נכחדים. "התהליך המדעי עצמו, ובחינת הגנום של מינים נכחדים, יוכלו ללמד אותנו על הסיבות שמלכתחילה הפכו אותם לפגיעים יותר, ואת השיטות להשבה שיפותחו יהיה אפשר ליישם על מינים שהם היום בסכנת הכחדה".
לדבריו, מינים ביולוגיים מסוימים שנכחדו מילאו תפקיד חשוב בשמירה על אופי בתי הגידול שלהם – למשל, לאחר שנעלמו הממותות הפכו ערבות הצפון הרחוק שבהן חיו למרחבי טונדרה או יערות. השבה של מינים כאלה, טוען ברנד, תסייע בשיקום משמעותי של עושר אקולוגי. "מינים נכחדים שיושבו יהפכו למגדלור של תקווה", הוא קבע במאמר שפורסם לרגל כנס בנושא שערכה "נשיונל ג'יאוגרפיק" במרץ 2013. לדבריו, מינים כאלה יוכלו לשמש כמיני דגל, סמלים שיספקו השראה לשימור של אזורים שלמים. מעבר לכך, טוענים ברנד ואחרים המצדדים בהשבת מינים נכחדים, מדובר בציווי מוסרי, בתיקון עולם. בני האדם גרמו לנזק אקולוגי נרחב כל כך במהלך הדורות, שהחזרה של מינים שאבדו באשמתנו היא המעט שאנחנו יכולים לעשות.
רשימת המועמדים ארוכה – מציפור הדוֹדוֹ ועד הזאב הטסמני; ואם שיטות ההשבה יוכיחו את עצמן אפשר יהיה ליישמן גם על מינים שנכחדו לאחר שבעבר חיו אך ורק באזור ישראל והמזרח התיכון כמו הפרא הסורי, יען הנגב ונמר סינַי.
לא מדובר ברעיון תיאורטי בלבד. מאז תחילת המאה ה־21 פועלים מדענים ברחבי העולם כדי לשחזר שורה של יצורים שנעלמו כליל. קרן The Long Now, שבראשה עומד ברנד, מפעילה תוכנית להשבתה של היונה הנודדת (Ectopistes Migratorius), שהפרט האחרון שלה מת בספטמבר 1914 לאחר עשרות שנים של ציד בלתי מרוסן, ומאז הפכה לסמל לאיום ההכחדה. הקונסורציום לביוטכנולוגיה ניסיונית באיטליה הוביל את האחרון בשורה של פרויקטים המנסים להשיב את שור הבר (Bos Primigenius), האב הקדמון של רבים מזני הבקר המבויתים של היום, אשר נכחד כליל במאה ה־17. "פרויקט לזרוס" (הקרוי על שם האדם שעל פי האמונה הנוצרית הושב לחיים על ידי ישו) באוניברסיטת ניוקאסל, שבאוסטרליה, הוכתר על ידי המגזין "טיים" כאחת מ־25 ההמצאות הטובות ביותר של שנת 2013 , לאחר שמדעני הפרויקט הצליחו לשחזר את הגנום של צפרדע שנכחדה מאוסטרליה ב־1983.
צילום מתוך Wikipedia
עד כה, כל הניסויים האלה רשמו הצלחה חלקית בלבד; אך בצד הרושם הרב שיצרו השיטות פורצות הדרך האלו הן גם נתקלו בביקורת רבה. מה שאולי נראה כמו קאמבק מזהיר של חיות ידועניות, כמו הממותה או הדודו, מזהירים חוקרים ופעילי סביבה, עלול להיות גזר דין מוות עבור מינים רבים אחרים, חשובים לא פחות.
ככלל, הכחדת מינים היא תופעה טבעית, חלק מתהליך האבולוציה בטבע. אלא שקצב היעלמותם של מינים בעת המודרנית, המיוחס בעיקר לפעילות האנושית הגוברת ולמחיר הכבד שהיא גובה מהטבע, כבר הביא חוקרים רבים לכנות את התופעה הזו "גל ההכחדה השישי", המצטרף לחמש תקופות בתולדות כדור הארץ שבהן נכחד חלק ניכר מהיצורים החיים בעולם (וראו מדור זה, גיליון 195).
השבה של מינים בודדים, טוענים המתנגדים, לא תסייע בבלימת המשבר הגלובלי. "השבת מינים נכחדים יכולה להיות רק חלק זעיר מפתרון המשבר שבו מינים של בעל חיים (חלקם גדולים, אך מרביתם זעירים), צמחים, פטריות ומיקרואורגניזמים נכחדים בקצב מהיר פי אלף מהקצב הטבעי", כתב סטיוארט פים (Pimm), פרופ' לאקולוגיית שימור באוניברסיטת דיוק שבארצות הברית ואחד ממדעני הסביבה הנחשבים בעולם, במאמר משלו לקראת הכנס של "נשיונל ג'יאוגרפיק".
מבחינה אקולוגית, השאלה הראשונה שעולה, הסביר פים, היא להיכן יושבו אותם בעלי חיים חדשים־ישנים. במקרים רבים, בתי הגידול המקוריים שלהם נהרסו או נפגעו קשות – לפעמים גם בעקבות היעלמותם של בעלי החיים האלה. "בלי לענות על השאלות 'איפה נשים אותם?' ו'מה השתנה בבית הגידול המקורי שלהם שעשוי היה לתרום להכחדתם מלכתחילה?' מאמצים להשיב מינים הם בזבוז משאבים קולוסלי", הוא כתב.
נוסף על כך, למינים כאלה, המוּשבים לטבע ומתבססים, יכולה להיות השפעה אקולוגית פחות חיובית, מפני שהם ידחקו מינים אחרים שמילאו את מקומם במערכת האקולוגית, הסביר רוברט ג'ון יאנג (Young) מאוניברסיטת סלפורד במאמר שפרסם בדצמבר 2014.
בְּריאה של בעלי חיים יש מאין היא בעייתית מסיבות נוספות. להורים יש תפקיד, לא רק בהעברת גֶנים, אלא גם בהעברת התנהגות, הכשרה לחיים, כתב יאנג. אם נסתפק רק ביצירת ממותה על ידי החדרת DNA לפיל אפריקאי – המין הקרוב ביותר לממותות שקיים היום – אנחנו עלולים ליצור "פיל בעור של ממותה". כדי לשרוד בטבע, בעלי החיים המשוחזרים האלה יזדקקו לתרגול כלשהו, דומה לזה שמקבלות חיות המוּשבות לטבע בגרעיני רבייה בגני חיות.
גם מבחינה כלכלית, טוען יאנג, אין לכך הצדקה. לדבריו, ההשקעה הכספית הכרוכה בהשבה של מינים שנכחדו היא כל כך גבוהה, שאותם סכומים יכולים לשמש להגנה על מספר רב של מינים המצויים בסכנת הכחדה היום.
פים, יאנג ואחרים המתנגדים לרעיון טוענים כי שימור של מינים במבחנות במעבדה לא יכול להבטיח את שימור המערכת האקולוגית הרחבה. במציאות, השבה של בעלי חיים לטבע מצריכה אינטראקציה עם בני אדם ובהכרח כרוכה בשיקולים כלכליים, חברתיים ופוליטיים.
ובסופו של דבר לא מדובר רק בשיקולים טכניים. "ציפור דודו חיה תעביר מסר שגוי לציבור ולפוליטיקאים", כתב יאנג, "לפיו אנחנו יכולים להרוס כל מה שנרצה, ומדענים, בסופו של דבר, ימצאו את הדרך לתקן. נראה שזה גם המקרה עם שינויי האקלים, למשל. אני חושב שאנחנו צריכים לקחת אחריות על מה שעשינו לכדור הארץ ולא להיתפס לאמונה עיוורת שבעתיד מדענים יתקנו את כל הטעויות שלנו. אנחנו צריכים לחיות עם השגיאות שלנו וללמוד מהן".