משחק, ילדים: שחקני תיאטראות הילדים נלחמים על העתיד שלכם

אני זוכרת איפה הייתי בפעם הראשונה בה ראיתי את המילים "תיאטרון בית ליסין" בחשבון העו"ש שלי. בשביל שחקנית צעירה, לראות משכורת מתיאטרון זה מרגש ברמת ה-אקזיט. תארו לכם את אותו הרגע עבור הילדה הקטנה שעברה חיים שלמים של הופעות במרפסת מול כל הבניין, להקות נוער, לימודי משחק ואז – משכורת מהעבודה הראשונה שלה. לא רק שאני עושה את זה – פאקינג משלמים לי. לא ייאמן.

וזו הגישה שלנו, השחקנים והשחקניות. זכות אדירה לעבוד במקצוע הזה. היצע וביקוש? נסו היצע והיצע. ועוד היצע, והיצע קצת יותר מצחיק, טיפה יותר בלונדינית, יש גם שרוקד יותר טוב, ואני יכולה לבדוק אם יש לי XS במחסן. ככה שלהחליף אותנו זה כמו להחליף שיאומי*. כל עוד הכל מגּובה – לאף אחד לא כואב הלב. שקללו את הנתונים הנ"ל, ועכשיו נסו לנהל איתנו משא ומתן על משכורת ותנאים. משחק ילדים.

על חודש מלא של חזרות נקבל, בואו נדבר מספרים, 2,500 שקלים בתיאטרון גדול. בחישוב גס: כ-15 שקלים לשעה. ועוד חמש (!) הצגות "חשיפה" לצורך שיווקן לקניינים (ללא תשלום. בעל הבית השתגע)

"מולאן". תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער (צילום: כפיר בולוטין // למצולמים אין קשר לכתבה)

בימים אלו מתחולל מאחורי הקלעים מאבק על השכר ותנאי ההעסקה של שחקנים ושחקניות בתיאטראות הילדים והנוער. מאבק לא כזה סקסי, בין היתר כי אין בו המון שחקנים ושחקניות בעלי שם, כאלו ש"מוכרים כרטיסים". מאבק משמעותית פחות קופצני וצבעוני מהתדמית שיש לתחום. השחקנים והשחקניות, תחתית שרשרת המזון בענף התרבות (וגם אלו שהענף אינו יכול להתקיים בלעדיהם), נמצאים על סף קריסה. אחרת, כפי שאפשר להבין – היו ממשיכים להוריד את הראש ולהגיד תודה על כל תפקיד, כל חזרה, כל הצגה.

לתחום הצגות הילדים – חוקים משלו. הפרנסה הפוטנציאלית מכובדת, הכיף – בילט אין (בחיי שהזלתי דמעה בתחפושת הקוקיה מהקומה השניה בהצגת הבכורה שלה, ולא בגלל שהקומה השניה היתה על הברכיים מאחורי דיקט עם מסמר על הרצפה) ואפילו יוקרה הצטרפה לחגיגה בשנים האחרונות: הצגות איכותיות בטירוף, טקסי פרסים והמון הערכה מצד התיאטראות והקהל. אבל, בניגוד לכל תחום אחר במשק, תנאי ההעסקה של השחקנים והשחקניות לא השתנו במשך– יושבים?– 15 שנים. בערך אז התבססו תנאים בלתי רשמיים להעסקת שחקנים ושחקניות בהצגות ילדים הכוללים תעריף לכל הצגה, לא משנה איפה מתקיימת ההצגה מדן ועד אילת, יום עבודה של 10 שעות או שעתיים ולא משנה מתי – שבתות, חגים, לפנות בוקר וערב.

פסטיבל תיאטרון בובות, תיאטרון הקרון (צילום: דור קדמי // למצולמים אין קשר לכתבה)

על חודש מלא של חזרות נקבל, בואו נדבר מספרים, 2,500 שקלים בתיאטרון גדול. בחישוב גס: כ-15 שקלים לשעה. ועוד חמש (!) הצגות "חשיפה" לצורך שיווקן לקניינים (ללא תשלום. בעל הבית השתגע). כל אלו עוד נחשבו לפני שש שנים, אז עוגנו התנאים בהסכם – להישג. עד אז גם זה היה תלוי בטוב ליבו של המעסיק. הרבה מים זרמו מאז במשק הישראלי, וגם דלק שמחירו עלה וממשיך לעלות בפראות, סל קניות שהוכפל פי כמה, חשמל שמרקיע שחקים ושכר דירה, אלוהים, שכר הדירה. אבל שכר השחקנים והשחקניות – תקוע.

שנות הקורונה היו מכה אנושה לעולם התרבות כולו, ולתחתית שרשרת המזון – ביתר שאת. גופי התרבות הנתמכים, ביניהם תיאטראות הילדים, שקיבלו תמיכה נוספת מעבר לתמיכה השנתית הרגילה – שרדו ואף סיימו את השנה ברווחים חסרי תקדים, בעוד שהשחקנים והשחקניות נאלצו למצוא פתרונות יצירתיים ו\או לנטוש בלב כבד את מפעל חייהם. בשנים הללו חלחלה גם ההכרה שהגיעו מים עד נפש והגיע הזמן לקבוע פגישה עם הבוס ולדבר על העלאה בשכר. אך לצערנו ה"בוס" – וזה באמת מוזר לקרוא לו ככה, כי מערכת היחסים עם מנהלי התיאטראות שלנו היא חמה ונעימה (בהגזמה), לא מוכן לדבר כל כך בקלות.

משתתפי המחזמר "בילבי" (צילום: רונן אקרמן, באדיבות תיאטרון תל אביב // למצולמים אין קשר לכתבה)

"זו לא העת, קורונה, תמורות בסל התרבות, עתיד לא בטוח" – אנחנו יודעים, אנחנו רואים. רק שבקצה שלנו – אפילו ההווה לא בטוח. במסגרת הצגת הלהיט "בוקר טוב אליהו" הכתה בנו שוב הבנה חשובה נוספת: כבודדים אנחנו כלום ושום דבר. כאילו, פצצות כשרון ומוניטין, אבל חסרי כוח מאותה הסיבה בדיוק. יחסי העבודה הטובים הם אחד מהכלים המשמעותיים ביותר להישרדות והתפתחות בתחום, ואנחנו נרעדים מהמחשבה "לצאת לא טוב" עם מישהו. למעשה, אתם יודעים כמה זמן לקח עד שמצאו מישהי שתעז לכתוב את הטור הזה?

ובכל זאת, בחרתי לפתוח את הפה. כי אני יודעת שיש עם מי לדבר. שמבינים אותנו היטב ושלמרות שזו תקופה לא פשוטה (לאף אחד) נצליח למצוא את עמק השווה. ושצריך לפעול מעכשיו. כולנו באותה סירה, חייבים לשלב ידיים כדי לצלוח את התקופה, להציל את האקו-סיסטם שלנו ולהתחיל מלמטה. ובשביל חברי השחקנים והשחקניות, הנה, אנחנו לא מסתתרים יותר, לא מורידים את הראש, מכירים בערך של עצמינו כיחידים וכקבוצה ובעיקר – אנחנו באים בטוב, ומבקשים מה שבעצם ביקשנו כל חיינו – שיראו אותנו.

"המתנה של ג'ק", תיאטרון אורנה פורת (למצולמים אין קשר לכתבה)

כשאנחנו מאוגדים – כמעט ואין מטרה שאנחנו לא יכולים לה. זו אחת הסיבות שאני מאמינה בארגון שח"ם. כבת להורים קיבוצניקים, אולי, קוסם לי הרעיון הסוציאליסטי לציבור אגואיסטי. כמו שאמרו חז"ל: Today for you, tomorrow for me. מה שאנחנו מזכירים הוא שמגיעה לנו זכות בסיסית, לא פריווילגיה. אנחנו לא שיאומי*.

* לא ממומן ע"י שיאומי
>> יעל יקל היא חברת הועד המנהל של שח"ם ארגון השחקנים והשחקניות בישראל