אני, רונית אשבל, קיבלתי כתף קרה מהחונטה התל אביבית. עד עכשיו

עיסוק: סופרת, משוררת, מחזאית, תסריטאית ומצטיינת דיקן.
תחביבים: מקרמה, צורפות, יודאיקה ופיסול על אבניים.
מקום מגורים: מועצה אזורית גבעת עדה, זיכרון יעקב. 

רונית אשבל, מחלוצות השירה העברית של אזור עמוקה והסביבה ומי שהגתה ופיתחה במשך עשרות שנים את שיטת 'שירה-בתנועה', שיטה פורצת דרך אשר משלבת תנועה בתוך השיר ובכך משכללת את אומנות זו לאומנות פנטסטית חדשה שהיא לא פחות מבשורה לעולם הכוריאוגרפיה והשירה כאחד (לדבריה). לרגל השקת ספרה החדש "לא על הפרקט" במסגרת פסטיבל תיאטרונטו ה-31, אשבל משתפת על התרגשותה לקראת האירוע ועל החלום המתגשם, לקבל סוף כל סוף במה מול החונטה התל-אביבית (לדבריה).

לפני שאכתוב לכן קוראותיי היקרות כמה מילים מנחמות על שירה, תנועה ומה שביניהן, אני רוצה ראשית לנצל את הבמה המודפסת הזו שניתנה לי כאן היום ב"טיים אאוט תל-אביב", מגזין עכשווי ותוסס, שבאורח פלא, כמוני וכמו הדפוס – שבמרוץ השנים רבים כל כך הרבו להספיד – חי, חי ובועט.

יתרה מזו, קבלת במה כאן אינה דבר מובן מאליו כלל וכלל, עבורי אף מדובר על סגירת מעגל של ממש. בתור נערה מתבגרת שהייתה מעלעלת בדפי המגזין 1.5 גרם נייר פר עמוד, ומעבירה את אצבעותיה בעונג כמעט מיני על כריכת הגלוס, בעודי מפליגה בדמיוני שאני יושבת באיזה בית קפה פריזאי וזהו הז'ורנל היוקרתי המונח לפניי, הוא בגדר חלום מתגשם. 

האישה שהיא חלום שמתגשם. רונית אשבל (צילום: ספי נחמני)

אני, רונית אשבל, זו שקבלה במשך שנים כה רבות כתף קרה מהחונטה התל-אביבית ויד חמה בכל סטירה מצלצלת שהזכירה לי כל פעם מחדש שאין לי סיכוי לפרוץ את תקרת הזכוכית (הם קראו לי משוררת בינונית), היום אני מקבלת את הזכות והכבוד לכתוב לכן קהל הקוראות, 500 מילה (והאמינו לי יקירותיי, ניצלתי וספרתי כל מילה ומילה), ולספר לכן מה גדול ונפלא המעמד החד-פעמי הזה שנפל בחלקי, לפרוץ קדימה אל הבלתי אפשרי, מעל לחומות הזונות של שוקן, מתחת לעוני ולפשע המחפיר של אזור התחנה המרכזית, וכמובן איך אפשר בלי ריח השתן החזק שמדיף משוק הכרמל עד פלורנטין. 

חיים חפר ז"ל הבטיח לי שאין כמו יפו בלילות, אבל כשהקפתי לי את כיכר השעון ברכבי במשך שעות ארוכות עד הנץ החמה מבלי להצליח להשתלב בתנועה, הבנתי שגם אין כמו יפו בבקרים ובאחה"צ, ובאופן כלל הבנתי שאין אותה.

נמאס מאליטיסטים לבנים יפי נפש. רונית אשבל (צילום: ספי נחמני)

ובכלל, אני לא כל כך מתחברת לסטיגמה הפריפריאלית שדבקה בבני העיר, "יושבי בית הקפה" כפי שאוהבים לכנות אותם הקנאים. ואני שואלת, מתי בפעם האחרונה יצא לכן לבקר בבית קפה כמו נחמה וחצי, לדוגמא? עומדים שם שעות על גבי שעות בשביל לתפוס איזה שולחן אחד מסכן, ועל כן אני דורשת לעדכן לאלתר את המושג, ולקרוא להם "עומדי בית הקפה" – חבורה של אליטיסטים לבנים יפי נפש שרואים עצמם כנאורים ליברליים, אשר לכאורה מקדשים את 'האחר' ו'השונה' מהם, אבל עמוק בסתר ליבם הם מתגזענים עליו, פוחדים ממנו פחד מוות, חלילה הם יפגשו בו את עצמם, 'הדחוי', 'החריג' זה שנמצא בשוליים ובצורה מתמדת מנסה להגיע למרכז. מרכז תל אביב כמובן. 

נו טוב, כל זה שייך לנחלת העבר ואני חלילה לא שומרת טינה, פניי לעתיד, ובעתיד הלא מאד רחוק הוזמנתי לפסטיבל תיאטרונטו. ועל אף שאיני בת העיר, אזכה לבמה כאחרונת התלאביביות לספר לכן על השיטה המרגשת שהגיתי. אבל עכשיו מבלי ששמתי לב, ניצלתי כבר את כל ה-500 מילה שניתנו לי כאן על דפי העיתון, כך שלצערי הרב אין באפשרותי להרחיב עוד יותר מדי בנושא, ולכן הקוראות היקרות, לא נותר אלא לבוא ולראות אותי שם במו עיניכן ולהבין על מה המהומה הגדולה ששמה רונית אשבל – הצעקה האחרונה בתחום השירה באזור זיכרון והסביבה ולראשונה גם אצלכן בעירה הלבנה. לסקרניות מבינכן, מוזמנות לתאם איתי לקפה בנחמה וחצי לשיח משוררות מקדים.

בברכה,
רונית אשבל (משוררת, מחזאית, תסריטאית, פזמונאית ומצטיינת דיקן)

יותם לאור (צילום: אלה ברק)

>> הכותב הוא יותם לאור, יוצר ושחקן. רונית אשבל היא הדמות אותה יגלם בהצגה שכתב, "זה לא כזה סיפור", בפסטיבל תיאטרונטו שיתקיים בחול המועד פסח ביפו העתיקה ובעכו העתיקה. פרטים וכרטיסים כאן. הנחות למחזיקי כרטיס דיגיתל