תסמונת אלנבי

כשמרקו מרטין מגיע לתל אביב הוא מתגורר במלון שהוא קורא לו "My Sharmutot Hotel". כלומר, לא כשהוא מגיע לכאן במסגרת תפקידו ככתב הטיולים של העיתון הגרמני "די וולט". אז הוא משתכן במלונות יפים ויקרים, "על חשבון המסים שאתה משלם", הוא צוחק. אבל מרטין, שביקר בישראל כבר יותר מ־20 פעם, רובן בתל אביב, לרוב בא על חשבונו, ואז הוא מתייצב במלון ביבים ברחוב אלנבי, "והשרמוטות שם – נשים זקנות, בלי שיניים – אומרות לי 'יינגלע, מיר ליבע איר' (ילד, אנחנו אוהבות אותך, ביידיש – י"א). והן עדיין עובדות! זה מצוין לי, כי רק זקנים באים אליהן, והם באים ביום, אז ביום רועש שם, כשאני ממילא בים או בפגישות, ובלילה אני יכול לעשות רעש כשאני מביא לשם אנשים".

אתה מביא לשם אנשים?

"בטח! אם אני מבלה את הלילה עם איזה בחור שפגשתי במועדון…".

ומה הם אומרים?

"הם מופתעים, הם אומרים לי Elohim Sheli, לאן הבאת אותי?!".

יש משהו מטריד מאוד במפגש עם מרטין, סופר ועיתונאי גרמני שהתאהב בתל אביב ובספרות הישראלית. אם צריך לשים על זה אצבע מהוססת, זו כנראה העובדה שהוא מכיר את תל אביב הרבה יותר טוב ממני, והוא בעיקר אמיץ בהרבה בדרך שבה הוא חוקר אותה וחודר לקרביים הדי מטונפים שלה. ביום הוא מבקר ספרות שמחפש מפגשים מרתקים עם בכירי הספרות הישראלית (בהם ניר ברעם, אסף שור, יהושע קנז, יורם קניוק המנוח, רונית מטלון ורבים אחרים, שעליהם הוא כתב ספר ראיונות ומאמרים בשם "Kosmos Tel Aviv" שהתפרסם בגרמניה בתחילת השנה שעברה), אבל בלילה הוא פונה לאתרים הכי סליזיים שיש לעיר להציע, באזורים בדרגות שונות של מפוקפקות, שבהם הוא מוצא סיפורים אנושיים מהסוג שלא ידעתם שקיימים מתחת לאף שלכם, וכותב עליהם סיפורים קצרים, כמו אלה שנכללו בקובץ 'Die nacht von san salvador' אשר פורסם באוקטובר האחרון.

"בכתבות המסע שלי לעיתון אני מספר מה אפשר לעשות בתל אביב, איפה לאכול טוב, ללכת להבימה. אבל הייתי פעם אחת בסאונה של הומואים בתל אביב והיו שם חרדים, והם כל כך מרוגשים וחושבים שמותר שם הכל, כי זה כל כך שונה מחיי היום יום שלהם. נאחד מהם התחיל לגעת באיזה חייל שאמר לו Lo Toda, אבל הדתי התרגש כל כך והמשיך, והחייל אמר לו משהו בעברית וכולם צחקו. אז שאלתי מה הוא אמר, ותרגמו לי: 'זה חבר שלנו מרקו מגרמניה, ואם תמשיכו הוא יעשה לכם מה שעשו לכם בוורשה'. והיינו גם במסיבת קצף, אבל צינור הקצף היה רק בפינה אחת, אז כולם עמדו בתור עירומים הגיע לקצף, וחבר שלי אמר לי: 'מרקו, יהודים עירומים עומדים בתור, אתה בטח מרגיש בבית!'. אני לא יכול לכלול את זה בכתבה וגם לא בספר על ספרות ישראלית. גם כי זה ייצור את הרושם שמותר להתבדח על השואה, ומה שמותר לישראלים לא מותר לגרמנים".

הסיפורים שהוא כותב על תל אביב, שמבוססים על חוויות כאלה, כוללים תיאור של סקס קבוצתי אחרי מסיבה אשר הופך לשיחה אינטימית על הזדקנות, יהדות והומואיות דתית בישראל, או מונולוג של הומו ערבי שנאבק להיחלץ מהעולם הסגור של החברה הערבית בישראל.

"החברים שלי תמיד שואלים אותי, מרקו, איך אתה פוגש את כל האנשים האלה עם הסיפורים המצוינים האלה, את החיילים הביקורתיים האלה ואת הישראלים הרגישים והמנוסחים. כשאנחנו יוצאים אנחנו פוגשים רק Arsim. אבל כל כך קל לפגוש אנשים בתל אביב. זה לא כמו בברלין, שאנשים מפנים ממך את הפרצוף. אנשים בתל אביב הם איזי גואינג, עם קומבינציה נדירה בין ראש פתוח לאינטליגנציה. מישהו פעם אמר לי שאולי השב"כ מציב את האנשים האלה בתחנות שבהן אני עובר כדי שאני אכתוב דברים יפים על ישראל, אבל זה אומר שהשב"כ היה צריך להציב כל כך הרבה גברים יפים בכל מיני ג'קוזים ברחבי העיר…".

מרטין, בן 43, נולד בגרמניה המזרחית לתוך ילדות ונערות די מחורבנים: אביו היה פעיל בתנועות אנטי קומוניסטיות והדבר הפך את המשפחה כולה למטרה של השלטון. בגיל 16 מרטין כבר הועף מבית הספר וגם עתיד מקצועי נורמלי נמנע ממנו כשסירב להתגייס לצבא ("אני לא פציפיסט", הוא מבהיר. "אבל יש הבדל כשאתה נלחם למען דמוקרטיה או מגן על דיקטטורה"), והוא מצא את עצמו כבן נוער מנקה רחובות. כשהיה בן 18 הגיש בקשה רשמית לעבור למערב גרמניה, ומצא את עצמו בחדרי החקירות של השטזי.

"הדבר הנורא הוא שזה לא במרתף, זה בבניין משרדים רגיל, הכי נורמלי, שוטר רע ושוטר טוב. אחרי שאתה יוצא משם אתה יודע להעריך את הדמוקרטיה הרבה יותר". הרומן שלו עם ישראל החל ב־1991, במלחמת המפרץ. "פתאום כל האינטלקטואלים שהערצתי התחילו להגיד איך מלחמה ואלימות הן לא פתרון, בזמן שהעם היהודי שוב בסכנה קיומית, וקראו לגרמניה שלא להצטרף למלחמה נגד עיראק. בשבילי זה היה שינוי משמעותי". באוקטובר של אותה שנה הגיע הביקור הראשון מתוך רבים בישראל.

"זה היה כל כך מרגש, שילוב של שמש וים עם חוכמה, ובגלל הרקע שלי בהגירה מיד מצאתי שפה משותפת עם כל האנשים שאמרו לי: 'כן, סבא שלי מממרוקו, וסבתא שלי מפולין, ואני מדבר קצת צרפתית'"…

מכל מיני בחינות הביקור בישראל היה משחרר עבורו: הוא עיצב את התודעה הפוליטית שלו וגם את נטייתי המינית במידה מסוימת. "גרתי ביפו כי לא היה לי שקל, ויום אחד עמדתי בכיכר השעון כשאני מנסה להגיע לתל אביב, ומישהו הציע לי לבוא איתו למועדון. אז אמרתי, בטח. והוא אמר, אבל זה מועדון מיוחד. שאלתי מה פירוש מיוחד, והוא ענה שזה של הומואים ולסביות. הוא לקח אותי למועדון שנקרא פרידום פרנדלי באלנבי".

גילית מי אתה בתל אביב?

"כן כן, אף שיש מקומות הרבה יותר סקסיים מתל אביב. ריו, למשל. אבל בתל אביב יש סובלנות וחופש. זו בועה, כמו שהונג קונג היא אי של חופש בתוך הדיקטטורה בסין".

תל אביב בעיניך היא אי של חופש בתוך ישראל?

"יש לי סולידריות עם ישראל, אבל החיבור הרגשי שלי הוא עם תל אביב. תל אביב היא לא רק מקום הדוניסטי. יש בה מועדונים אבל גם את המפקדה של השב"כ. כל המוחות של ישראל שם, זה לא רק מסיבות וזיונים כל הזמן. בזכות תל אביב ישראל יכולה להגן על עצמה. זה לא בזכות האנשים בחברון ועל הגבעות. המתנחלים על הגבעות האלה – הם לא שמים זין על קיומה של ישראל. הם רק חושבים על הרעיונות המשיחיים שלהם. ותל אביב היא הדוניזם ביחד עם סובלנות והיכולת להגן על עצמך בדרכים עוצמתיות".

זו גישה מיוחדת. בדרך כלל אנשים עושים הפרדה בין ישראל הליברלית לישראל שמגיע לה להגן על עצמה.

"אתה צריך אנשים קשוחים, ולצדם אתה צריך אנשים ביקורתיים ששואלים שאלות קשות".

כלומר, אתה לא מתנגד לפעולות של השב"כ.

"בהחלט לא. צריך איזון. להשתמש בכוח ולבקר את השימוש בכוח. גם לבוהמיינים יש את נקודות העיוורון שלהם. בדמוקרטיה למילה 'שלום' יש משמעות שונה מבדיקטטורה. כגרמני אני לא נותן ציונים לישראל, אבל לדעתי המשך האחזקה של השטחים הכובשים מסוכן לישראל. לא רק בגלל הכסף ששופכים על זה במקום על ביטחון אמיתי או על חינוך, אלא כי בחברון ראיתי חיילים ואת התגובות שלהם מול הערבים. אלה לא חיילים שחיבבתי, ואני מבין – כשאתה בן 18 ונמצא תחת הרבה לחץ, אבל הסתירות המוסריות האלה יכולות ליצור נזק רב לחברה. אני אולי גר בברלין, אבל אני אוהב את הרעיון של חומה בישראל. הייתי עוזר לבנות אותה גבוה יותר כדי ליצור הפרדה ברורה. כשאתה לא אוהב את השכן שלך והוא שונא אותך, אתה לא מתדיין על העצים מסביב. אתה בונה חומה".

אתה גם פרו פלשתיני?

"ביקרתי בעזה וברמאללה, ואני חושב שרוב האנשים שם הם קורבנות של הממשלה המטומטמת והמושחתת שלהם. לא הכל מוסבר על ידי הכיבוש".

כפי שאפשר לראות, מרטין לא ממש מחזיק בסט עמדות שתואם למה שישראלים רואים כקוהרנטי. "ניר ברעם תמיד אומר: 'זה מרקו, החבר הימני שלי'. היינו פעם במסיבה שהיה בה גם דובר של ישראל ביתנו וניר הציג אותי ואמר: 'זה מרקו, גם הוא ימני קיצוני, אבל אתמול היה לו הרבה סקס עם חיילים הומואים בסאונה תל אביבית. מרקו, ספר לנו על זה!'". אומר מרטין, ואחרי זה מגדיר את עצמו: "אני פרו ישראלי, לא יהודי, ציוני, ליברלי, שמאלני".

סליחה על השאלה הדבילית, אבל אין לך שורשים יהודים?

"החברים שלי מתבאסים תמיד ואומרים לי, מרקו, למה לא יכולת להיות 100 אחוז גוי? אז אני עונה להם שאני מצטער, אבל אף אחד לא מושלם. כנראה אבא של סבתי היה יהודי. אבל כשסדאם תקף את ישראל סבתא שלי אמרה לי שזה בכלל לא משנה, כי ממילא אנחנו חלק מישראל המנטלית, יזראליש גייט. סבתא שלי היא מעדי יהווה, ואתה יודע, השרמוטה הוטל שלי הוא בדיוק מול הסניף של עדי יהווה בתל אביב".

העיתון שמרטין עובד עבורו, "די וולט", הוא אחד העיתונים הגדולים בגרמניה, ולדבריו של מרטין, "אחד היחידים באירופה שהוא פרו ישראלי". מתוקף תפקידו ככתב מסעות מרטין מבלה חלק ניכר מהזמן שלו במקומות הכי אקזוטיים בעולם, וכשאני שואל אותו איפה ביקר הוא עונה את התשובה מעוררת הקנאה: "זה מצחיק להגיד, אבל בערך בכל מקום. אבל אל תקנא בי, אתה משלם מחיר על הדרך שבה בחרתי וזה חוסר ביטחון תעסוקתי. הקטע הוא שכשאתה עוזב מדינה בגיל 18 אתה לעולם לא תיקח שוב דברים כבטוחים ממילא. לכן אני מרגיש בנוח עם ישראלים, זה קטע שלא להסביר להם, הם מיד מבינים".

הספרים של מרטין יצאו בהוצאות נחשבות וקיבלו ביקורות טובות, אבל ספר העיון על הספרות הישראלית, שאותה מרטין כה מעריץ, לא נמכר בכמויות היסטריות.

יכול להיות שהגרמנים פשוט לא מתעניינים כל כך בספרות עברית?

"אני באמת לא בטוח. אני יודע שכשיש הקראות של סופרים ישראלים תמיד באים הרבה אנשים. אבל זה מצחיק, מזמינים איזה אינטלקטואל שמאלני ואיזה סופר גרמני שאין לו מושג כי הוא חי את החיים הבורגניים הקטנים שלו במיטה בברלין, וערבי. והישראלי אומר אנחנו עושים את זה ואת זה ואת זה, וזה רע מאוד. והערבי אומר, נכון, אתם עושים את זה ואת זה ואת זה, וזה רע. ואז הקהל אומר וואו, הם אומרים את אותו דבר. אבל זה לא אותו דבר, כי אחד גדל באווירה שבה זה מקובל לבקר את התרבות המקומית והשני גדל באווירה של הערצה עצמית וזה מאוד שונה. והגרמנים מרגישים שהם למדו מההיסטוריה ויכולים ללמד עכשיו את העולם כמה אלימות זה רע, אבל שוכחים שמלחמת העולם השנייה הסתיימה כי הפעילו על גרמניה הרבה מאוד אלימות, ללא האלימות הזו היטלר היה נשאר בשלטון".

מרטין מתאר תפיסה די מבאסת של החברה הגרמנית את ישראל, שעדיין עונה לאיזה חוקיות די משעממת של "סכסוך סכסוך סכסוך", אף שהוא עצמו מודה שיכול להיות שגרמנים כבר לא כל כך מתעניינים בישראל ובסכסוך ו"אפילו אותי זה כבר מעייף. בונים עוד התנחלות, הערבים מוכנים להרוג את עצמם, אין לי כבר כוח לזה", הוא אומר. "אבל בספרים זה מדהים: בגרסה הגרמנית של ספר של סייד קשוע כתבו שהוא גר בכפר פלשתיני קטן וזה לא נכון! ביקרתי בביתו שבשכונה יהודית!".

זה מה שהתקשורת בגרמניה רוצה לשמוע? על הערבי המסכן?

"אנשים כאלה לא יקראו ספר ישראלי בכלל. הם לא יגידו 'אנחנו לא אוהבים יהודים', הם יגידו 'אנחנו לא אוהבים את ישראל'. זה האנטישמיות הישנה שהתגלגלה לאנטי ציוניות. וזה מסוכן כי הבורגנים מושפעים מזה, זה נעשה בון טון. מספיק להגיד 'טוב, ככה זה ישראל' וכולם יהנהנו. אז כשיצא הספר של מיכל זמיר (ספינת הבנות, על חוויית השירות הנשית בצה"ל – י"א) כתבו על הספר 'אישה אמיצה שוברת את השתיקה וכותבת על החוויות הטראומטיות בצבא הישראלי'; והספר שלה הרבה יותר מאוזן מזה – על סקס חופשי ונשים חופשיות ושמחות. על הספר של אסף שור נכתב בכריכה שהוא עוסק בשני גברים שסובלים מטראומה בשל השירות הצבאי שלהם, וזה בכלל לא ככה בספר. יש גרמנים שיאהבו את ישראל בהגדרה. בגלל העבר. זו לא אהבה, אתה לא יכול לאהוב מישהו באופן מוחלט. לאהוב את ישראל ככה – זו גם גזענות".