כולם מוכנים לשלם כל מחיר כדי לחזור למדינה הכי מייאשת בעולם

לפני שבועיים, בעודי בנקודת השבירה היומית שלי, נכנס בן זוגי לחדר עם הפתעה: כרטיס להופעה של ביונסה בלונדון – מחווה שנועדה לרומם את רוחי אחרי החודשים הקשים שכולנו חווים. הצטרפתי בדקה ה-90 לגיסתי ושתי האחייניות שלי, שתכננו את הנסיעה הזו בקפידה חודשיים קודם לכן. השארתי מאחור עסק קטן עם מחוייבויות שונות ולו"ז מתוכנן, בן זוג, שני ילדים קטנים וכלבה.

>> שמירי רגב תתקף את הרב קו שלה. אני סיימתי // טור דעה
>> שחררו אותנו מהזום, באמא שלכם. מספיק קשה ככה // טור דעה

התכנון היה לנצל כרטיס טיסה חינמי שצברתי בנקודות, לביקור מאוורר וקצרצר של יומיים עם בנות משפחה, בלי הוצאות גדולות – קוויקי! מה אני אגיד? למזלנו, ביונסה יודעת את העבודה ונתנה לנו שלוש שעות של אוויר לנשימה. כשעה אחרי סיום המופע התחילו לקפוץ לי בטלפון הנייד התרעות על תקיפה איראנית. תוך שניות הבנתי את משמעות הדבר, ולא האמנתי שזה קורה לי – שוב.

מאז הקורונה אני מקפידה לטוס עם אל על, מתוך ההנחה שלא משנה מה – אל על טסה. בפעם הראשונה שהתבטלה לי טיסה, במהלך מבצע שומר חומות, נאלצתי לשלם סכום מופקע על טיסת חילוץ. מאז כבר רצה עליי בדיחה: בכל פעם שאני טסה, קורה משהו נורא בארץ. כצפוי, ולא שהייתי צריכה את ההודעה הרשמית, כמה שעות אחרי תחילת המערכה האיראנית הגיעה ההודעה מוויז – הטיסה בוטלה.

בערב התקיפה, חברה שהייתה בתהליך נחיתה בנתב"ג הועלתה חזרה לאוויר ונחתה בלרנקה – רק כדי להתמודד לבד בשתיים בלילה עם מציאת מלון לזמן לא ידוע. הבנתי שלרנקה היא היעד שכדאי שאגיע אליו, מתוך הנחה שרוב צי המטוסים של אלעל נמצא שם, ואולי גם הפלגה היא אופציה. הזוי ככל שזה נשמע, באותה נקודה כבר היה לי ברור לאן זה הולך. הצטרפתי לחברתי בטיסה שסגרתי מהיום למחר – הוצאה שממש לא תכננתי כרגע. מאז אנחנו כאן. שלושה ימים שאנחנו נעות בין תקווה לייאוש, ומנסות לחשוב על דרכים הזויות לחזור לילדים שלנו שנשארו בארץ.

אנחנו גרות בשכונה תל־אביבית שנפלו בה טילים קרוב מדי לאהובינו. מנסות לנהל בני זוג מרחוק, להרגיע ילדים בחרדה ששומעים ורואים הכל, שלא ישנו כבר ארבעה ימים ומתחננים שנחזור אליהם. בינתיים, צפייה מהצד בקבוצות הישראלים שעוברות כאן או בפייסבוק מוכיחה שוב – הופקרנו לחלוטין על ידי מי שאמור לדאוג לנו. נטען שמבצע "השמדת פרויקט הגרעין האיראני" תוכנן במשך שנים. אלא שאת היערכות העורף לא טרחו לתכנן – עורף מותש, שוב בלי מיגון מתאים, שוב מופקר לגורלו. וגם כל אותם ישראלים שבחו"ל שנשארו לבד, בלי צפי חזרה. איך יוצאים למבצע כזה בלי להכין תכנית חירום עוקפת נתב"ג?

גם הפעם, החברה האזרחית הוכיחה שפתרונות יש, בעוד שמענה ממשלתי אין. לראיה, רמת הניתוק מעוררת הפלצות שהפגינה שרת התחבורה "מירי אנטואנט", שענתה להורים טרוטי עיניים, בעלי העסקים, הסטודנטים, נשים, גברים וטף: "אין מה להילחץ, אתם בחו"ל – תיהנו". לפי הדיווחים בתקשורת, רגב – כמו שאר חברי הממשלה – שוהה מאז תחילת מלחמת "עם כלביא" לצד בני משפחתה, במקלטים ממוגנים שארגנו לעצמם. כן, אותם אלה שאישרו בלי למצמץ מבצע עם תרחיש של 4,000 אזרחים הרוגים בעורף – מחיר שהם מוכנים לשלם כל עוד הם עצמם לא משלמים אותו.

מרגע לרגע מתברר שגם כאן נכנסים שיקולים פוליטיים, במה שנראה כמו "שיטת היהלומים". בעוד נטען שאין טיסות לישראל – בפועל יש, ולא מעט. הן פשוט שמורות ל"עובדים חיוניים" ו"אנשי ציבור", רק שאיש לא טורח להסביר מהם הקריטריונים ומי בדיוק מחליט מי זוכה לחזור הביתה ומי לא. התנועה לחופש המידע כבר עתרה בנושא, אבל כרגיל – יש להם 30 יום להשיב. פיסת בירוקרטיה פעוטה באמצע מצב חירום. לצדי באים והולכים זוגות שהותירו ילדים קטנים מאחור, אנשים חולים שזקוקים לתרופות, כל אחד והסיבה שלו. כולם מוכנים לשלם כל מחיר, מופקע ככל שיהיה, ולבלות ימים בשיט צפוף כאילו אנחנו במלחמת העולם השנייה – רק כדי לחזור למדינה הכי מייאשת בעולם.
>> פורסם לראשונה באתר המגזין "את", 17.6.25