אלבום הבכורה של Ibeyi הוא תמהיל ממגנט של חדש ומסורתי

כשהאזנתי לראשונה ל"Mama Says" של האחיות הצרפתיות־קובניות Ibeyi, קשה להגיד שנפלתי בקסמו של השיר. הסיפור על הגבר שעזב את הבית ועל אימא שלא יכולה לחיות בלעדיו נשמע לי כמו ניסיון פשוט ואפילו פשטני לכתוב בלדת שיברון לב על פי כל חוקי הבלוז, כולל הפסנתר העצוב שעם כל שורה יורד מדרגה ומלווה את האישה העזובה עמוק אל בור הצער. רק כשהתוודעתי לביוגרפיה של איבייאי (הוגים ee-bey-ee), הבנתי שהגבר בשיר הוא אביהן האמיתי של האחיות – הפרקשניסט הקובני מיגל "אנגה" דיאז; ושהגבר הזה לא ארז מזוודה אלא נפטר בפתאומיות לפני קרוב לעשור. ההאזנה לאלבום של איבייאי לאחר שעודכנת בפרטים הביוגרפיים האלה לא משנה את המוזיקה, אבל היא כן מוסיפה שכבה שמעבה גם את השירים הבוסריים יותר של התאומות ליסה ונאומי. בגיל 19 מותר להן עדיין לחפש דרכים לתרגם את המסורת המוזיקלית של אבא לצורת ביטוי משלהן.

כמו קוקורוזי – צמד האחיות שהתגלה לעולם לפני עשור – גם לאיבייאי שורשים ביבשת אמריקה (במקרה הזה בקובה ובוונצואלה) – אבל את דרכן המוזיקלית התחילו דווקא בפריז; וכמו קוקורוזי – גם כאן התוצאה היא תמהיל ממגנט של חדש ומסורתי. המסורתי הוא שפת היורובה ותרבותה, שהעבדים ממערב אפריקה – בנין וניגריה – הביאו למוזיקה הקובנית ומשם לשירים של איבייאי. החדש הוא ביטים זוחלים שרקח להן ריצ'רד ראסל מהלייבל XL, עם סאונד של ענפים נשברים ובאסים שאין להם תחתית. היפ הופ של מכולת אורגנית, יפה להפליא ולפעמים קצת מנמנם, שמצרף את "Ibeyi" למחרוזת האלבומים האחרונים של גיל סקוט הארון ובובי וומאק המנוחים ושל דיימון אלברן – כולם בהפקת ראסל.

השירים של איבייאי ("תאומות" ביורובה) יעבדו מצוין בפסטיבלים של מוזיקת עולם ולצד עבודות מחול, אבל גם באוזניות של מעריצי לורד שבגרו ומחפשים משהו יותר "אמיתי" (קשה להתעלם מהדמיון של "River", המיני להיט של איבייאי, ל"Royals" של לורד – בביט הפותח ובנפח התלתלים). היפה מכולם הוא "Stranger / Lover", שמתחיל כבלדת אר' אנ' בי די סטנדרטית אבל נפתח בפזמון עם מהלכי פסנתר יפהפיים ומיתרים דקים כל כך שצריך פינצטה כדי למצוא אותם. גם "Oya" הרב לשוני מפעים בשבטיות שקטה וטעונה שמתפרצת בתופי פח גדולים והופך לטקס לעילוי נשמתך.

ובשולי האלבום ישנה גם פריז – עיר שכאשר חושבים עליה היום עולה תמונה לא מאוד הרמונית של תרבויות והשתלבות מהגרים. אבל מבין ערי העולם פריז היא כנראה עדיין העיר שמבטאת את הרב תרבותיות שלה באופן המוזיקלי ביותר, ו"Ibeyi" – בגוון המסורתי־אפריקאי וגם בגוון מודרני־טכנולוגי שלו – הוא אלבום פריזאי מובהק. האחיות לא משתמשות בשורשיהן כתבלין אוריינטלי אלא מפנות להם את מרכז הבמה – ושהטכנולוגיה תיישר קו. את הגשרים המוזיקליים שאיבייאי בונות אפשר לראות כקונטרה צנועה לאקלים הנפיץ של אירופה בכלל של פריז בפרט – אישוש לקלישאה הישנה על מוזיקה כשפה אוניברסלית; אבל באמת לא צריך את הפוליטיקה כדי ליהנות מהן.

השורה התחתונה: תמיר מוסקט לא היה עושה את זה יותר טוב