אי הבנה במוסקבה: דורש קריאה שנייה להשלמת החוויה

הנובלה "אי הבנה במוסקבה" היא הניסיון הראשון של סימון דה בובואר בכתיבה רבת נקודות מבט, ואיכשהו היא גם ניסיון מושלם. אחרי קריאה ראשונה, ואפילו אחרי קריאת סוף הדבר המצוין של המתרגם ניר רצ'קובסקי, נדרש רפרוף נוסף כדי להרגיש גמול מלא. כפי שקורה לעתים קרובות עם יופי מהסוג השקט, "אי הבנה במוסקבה" מותירה חוויה מצטברת של תובנות מורכבות וכתיבה טובה, אבל הזיכרון מתרוקן במהירות מהעוגנים: המשפטים מאופקים, אין בהם זוהר לשוני, הומור שופע או דמיון פרוע. הדמויות מעוררות אמפתיה אינסופית במהלך הקריאה, אבל הן אינן כריזמטיות בשום צורה ולא מצטרפות למאגר החברים הספרותיים הדמיוניים. במקום זאת יש כאן דיון אקזיסטנציאלי מלווה במלודרמה זוגית מעוררת הזדהות, משהו בין ז'אן פול סארטר ל"אוליב קיטרידג'".

העלילה פשוטה: ניקול ואנדרה, זוג פריזאים זעיר בורגנים בני 60, (שניהם גמלאים: היא מורה, הוא היסטוריון) עם זיקה חזקה לקומוניזם, מבקרים במוסקבה את בתו של אנדרה מנישואיו הקודמים. במהלך הביקור הם מתרחקים זה מזה. שניהם מתמודדים בדרכם עם חרטות וחרדות קיומיות, וכל אחד נסוג לעולמו הפנימי עד כדי איבוד קשר עם מצבו הנפשי של האחר. אנדרה מעוניין להאריך את החופשה. הוא מתקרב אל בתו שמלמדת אותו רוסית, שותה הרבה ומוסקבה נראית בעיניו עליזה וחופשית. הוא מרגיש צעיר יותר ומפלרטט עם האפשרות לגורל שונה מזה שכביכול כבר השלים איתו. לעומתו ניקול רוצה לחזור הביתה. היא נשארת לבדה ימים ארוכים ומתגעגעת לבית. מוסקבה משעממת אותה. הדרמה היחידה מתחוללת כאשר אנדרה מנסה לשכנע את ניקול להישאר וטוען שהיא כבר נתנה את הסכמתה לכך. הם רבים ומתפייסים.

כריכת הספר "אי הבנה במוסקבה"

נקודת המבט הכפולה של הסיפור היא לא רק התרגיל האתי המובן מאליו, שמבקש לעורר הזדהות עם שני הצדדים, אלא גם חידוד של הרובד הפילוסופי בסיפור. ניקול ואנדרה מתמודדים באותה מידה עם הזקנה והפחד מהמוות ונמנעים להעלות את הנושא זה מול זה. "השערורייתי הוא שאתה מוצא את עצמך מוגדר, מקובע, גמור, שהרגעים החולפים מסתכמים יחדיו לכדי קליפה קשה שבתוכה אתה לכוד", כותבת דה בובואר. היחס שלהם אל מה שהם חווים בתור ההדרן של חייהם מתבטא ביחס שלהם לחופשה: אנדרה משלה את עצמו שכל האפשרויות עדיין פתוחות בעצם, ניקול נאחזת באובססיביות במה שיש לה. שניהם מרגישים שהאידיאולוגיות שיצקו משמעות לחייהם בעבר – קומוניזם, פמיניזם – לא מצליחים עוד למנוע ממבטם להתיישר לעבר התהום, והבחירות היומיומיות שלהם מאבדות פרופורציה. למרות המרירות, שקשה להיחלץ ממנה כשהסוף הכי שמח שאפשר לצפות לו הוא קץ ההדחקה של חוסר המשמעות, הנובלה מספקת בכל זאת מעט אופטימיות. המריבה מסתיימת בעליית מדרגה באינטימיות בין בני הזוג, המתעקשים לנסות בכל זאת ליצור חוויה משותפת של הבנה הדדית גם אחרי שהבינו שהגיהינום הוא הזולת.

השורה התחתונה: קתרטי כמו טיפול זוגי אפקטיבי