גן השבילים המתפצלים

יותר מעשור חלף מאז מותו של הסופר הגרמני וו.ג. זבאלד בתאונת דרכים בהיותו בן 57 וספריו עדיין ממשיכים להתגלות לאטם בפני הקורא הישראלי. כשנתיים לאחר שתרגמה את ספרו "קמפו סנטו" לעברית, אנו מקבלים כעת מטלי קונס את התרגום לרומן הראשון שכתב זבאלד – "סחרחורת". כמו בכתביו האחרים גם כאן הוא מתכתב עם האמנות ועם ההיסטוריה לצד זוועות המין האנושי. זבאלד נולד ב־1944 למשפחה כפרית בדרום־מערב גרמניה. קשר השתיקה של הגרמנים, שרצו לשקם את אדמתם החרבה ולהמשיך קדימה, לא אפשר לו להתוודע לעבר המחריד עד שהגיע לבגרות. בגיל 21 הוא היגר לאנגליה ושם חי וכתב עד יום מותו. בעבודתו ניסה להתחקות ללא הרף אחר המוות והזיכרון והיא מורכבת כאוסף של עדויות שנגבו לאורך שיטוט נוזלי ואינסופי בין עבר להווה, מציאות לדמיון. ד"ר מיכל בן־חורין חוקרת תרבות וספרות מאוניברסיטת תל אביב חושבת כי את העיסוק של זבאלד במוות ובזיכרון יש לקרוא תוך התעמקות בשאלת האדם לאור האירועים המחרידים של המאה ה־20.

"אני נוטה לקרוא את זבאלד כסופר שקודם כול שואל את השאלה מהו אדם. הוא מתעמת עם השאלה של האסון והמוות מתוך השיחה על האדם ואליו, שיחה שדרכה נחשפת אימת הקיום ואוזלת היד של האנושי. הביוגרפיה שלו עשויה להסביר את העיסוק האובססיבי במוות, אולם כמו כל יצירתו של זבאלד בעצם היא איננה מסבירה דבר. זו יצירה שנעה בין מרחבים שונים, היסטוריים, גיאוגרפיים ותרבותיים ומתעדת תהליכים של הרס וחורבן. זבאלד נולד בתקופת מלחמת העולם השנייה. מאוחר יותר הוא מציין שיח מעורפל, טשטוש והדחקה של האסון. לשם הוא חוזר ביצירתו הספרותית דרך דמויות של פליטים, ציירים, סופרים ומוזיקאים, משוטטים בין שרידי תרבות ומונומנטים אורבניים. כשהיגר לאנגליה בשנות השישים היא הפכה עבורו גם למרחב של הגדרה עצמית. מן המרחב שמנגד מספר זבאלד, בין היתר, על מה שאירע במולדת שעזב. הכתיבה שלו מורכבת מאוד והייחוד שלה הוא ביכולת לתת ביטוי מצמרר לאותן דילמות שהמאה ה־20 חשפה".

בודד בפסגה. עטיפת ספרו של וו. ג. זבאלד

מה מבדיל אותו מסופרים גרמנים אחרים שעסקו בטראומה הלאומית?

"הוא פועל בתוך ומחוץ למסורת – מצד אחד הוא סופר מודע מאוד שנשען על מסורות ספרותיות ו'עוקב' אחר יוצרים והוגים אירופאים. מצד אחר הוא חותר נגד, יוצר בסגנון שמערער על הקו שבין מציאות לדמיון, עדות היסטורית להמצאה, ספרות מז'ורית למינורית. הפואטיקה שלו נגזרת ממה שלא מצא, לדבריו, אצל הסופרים הגרמנים שפעלו לאחר המלחמה. הוא יוצר הבחנה ושולל את הדרך שבה סופרים אלה התמודדו עם הטראומה של מלחמת העולם השנייה. בספרות שלו הוא לכאורה לא מדבר על האסון הגרמני אבל גם כל הזמן כן. מבחינה כרונולוגית הוא משתייך לדור הסופרים של שנות ה־90', אלה שהתחילו לדבר על הסבל שעבר העם הגרמני במהלך המלחמה, על הבושה ועל האשמה. אלא שעניינו של זבאלד אינו בשיח של זהות. לכן הספרות שלו גם מתקוממת על עצם ההבחנה הזאת ומוסיפה לאתגר אותה".

זבאלד אמנם פרסם את ספריו משנת 90' ועד שנפטר בשנת 07', ואולם שפתו המלומדת והסגנון הנטורליסטי מזכירים יותר את הרומנים שנכתבו עד מחצית המאה ה־20. טלי קונס טוענת כי סגנון הכתיבה הארכאי הזה משרת באופן ישיר את השיח בין הזמן שחי בו לבין התקופה שהוא מנסה לפלוט מהשכחה. "נכון שזבאלד כותב בסגנון עשיר ומורכב ואפילו מיושן" אומרת קונס, "אבל בעיני זה לא עומד בסתירה לנושאים או לזמנים שהוא כותב עליהם – שנעים תמיד בין עבר להווה, עד שלפעמים הקורא מתקשה להבדיל ביניהם. הספרים שלו מהודקים מאוד, גם אם נדמה לפעמים שהם 'מתפזרים'. גם כשמדובר בסיפורים נפרדים זה מזה, כמו ב'סחרחורת', קורה שנתקלים שוב ושוב במוטיבים חוזרים ואפילו באותם משפטים. כך יש הרגשה של חוט מחשבה ששזור לאורך הספר שלא תמיד אפשר לראות במבט ראשון".

לא רק הזמנים מגוונים אצל זבאלד, בכל יצירה שלו הוא מעמיד עולם תוכן עמוס להפליא מהיסטוריה ואמנות ועד רפואה. זה בטח אחד המקרים בהם המתרגם יוצא מלומד ומורווח לאין שיעור.

"אין ספק שקריאה בספריו של זבאלד מעשירה את עולמו של הקורא, על אחת כמה וכמה של המתרגם. אבל אני חושבת שמן הקריאה הזאת אפשר להרוויח לא רק ידע אלא גם דרך אחרת לחשוב, נפתלת יותר, שיוצרת קשרים בין כל התכנים האלה. כך שתמיד נחמד לגלות שבימי הביניים נהגו לנחש את העתיד בעזרת בחירת קטע אקראי מה'איניאדה' – אבל לא פחות חשובה מזו היא בעיניי הלמידה לעומק של מבנים ספרותיים ושל חיבור חכם בין חומרים שונים".