על ראש הגבעה: "עוד חמש דקות" הוא ספר זהיר מדי על התנחלויות

"עוד חמש דקות" מאת יונתן ברג מספר על שני חברים לשעבר, בני התנחלות נטולת שם ליד עיר ערבית נטולת שם. יואב הוא הדתל"ש, שהוריד את הכיפה ועזב את ההתנחלות. בהתאם לסטריאוטיפים הוא לומד קולנוע, עובד כברמן ומבלה את זמנו במסיבות שטופות סמים. הוא מתקשה לשמור על מערכות יחסים יציבות או על עבודה קבועה. הגיבור השני הוא בניה, גם הוא בן היישוב, אך שלא כמו יואב, הוא הדגם המופתי של מתנחל מסור; בוגר ישיבה, רב ומחנך, נשוי ואב לשני ילדים, גר ביישוב שבו גדל. כמעט כצפוי, מזמן הוא לא שכב עם אשתו.

בתחילת הספר, טריפ רע מעורר ביואב את זיכרון מות מפקדו בצבא במבצע למעצר חשוד שלא עלה יפה. המוות הזה מעיק על יואב ומונע ממנו לעבור הלאה. כעת הוא נחוש לתקן את חייו, להשלים עם מה שקרה ואולי סוף סוף גם להשלים עם עצמו. במקביל, אנחנו מגלים שהיישוב עומד להתפנות, כנראה במסגרת הסכם שלום. בניה נקלע, שלא בטובתו וכנגד רצונו, למאבק האלים נגד הפינוי ולמאבק נוסף נגד אחד מתושבי היישוב שרוצה ליצור דו שיח עם הפלסטינים ולפנות את תושבי היישוב בהסכמה.

לכאורה, כיצירה שהתנחלות עומדת במרכזה, זהו ספר על אידיאולוגיה; אך לפוליטיקה יש מעמד משני בספר. בניה דומה ליואב יותר ממה שהיה רוצה להודות. הוא אמנם נשוי, אך הקשר בינו ובין אשתו רחוק מלהיות עמוק, גלוי וכן. גם בניה הדתי וגם יואב שהתפקר הם גברים אטומים רגשית המתקשים ליצור אינטימיות. ברג מקביל בין החוויה הרוחנית של חיי הישיבה למסיבות הסמים, כשתי דרכים שונות להימנעות מאינטימיות וכאקטים של בריחה. בפרק הפתיחה מתואר היישוב כאטום כלפי העיר הערבית המקיפה אותו, ויותר משיש כאן ביקורת פוליטית זו ביקורת רגשית על סוג החיים המתהווים באותן התנחלויות.

יונתן ברג. צילום: יולי גורודינסקי

זה לא הספר הראשון שיצא בשנים האחרונות ועוסק בהתנחלות. קדם לו "הגבעה" של אסף גברון מ־2013. לכאורה, לברג יש יתרון על גברון. הוא גדל בהתנחלות פסגות ויש לו היכרות עמוקה יותר עם עולמם של המתנחלים. אלא שיתרונו של ברג הוא חסרונו של הספר. גברון מגיע לנושא מבחוץ, ומתוך מודעות לכך הוא יצר דמויות שאף הן באות מהחוץ פנימה: לא מתנחלים, אלא קיבוצניקים, אחד חוזר בתשובה ואחד חילוני. באמצעותם נכנסו גברון וקוראיו פנימה, לעולם הלא מוכר. דמויותיו של ברג, כמוהן כברג עצמו, נעות החוצה – אחת כבר עשתה את המהלך הזה מרצונה והאחרת תיגרר בעל כורחה, ואותה התנועה דוחקת גם את הקוראים החוצה. הצורך המוגזם של ברג להסביר – למשל את מנהגי הטרמפים של תושבי היישוב – הופך את נקודת המבט של הקורא לאנתרופולוגית.

ייתכן שלכך ברג כיוון, אך למרות החוויות הקשות שהוא מתאר, בהן הלם הקרב ואלימות הנערים, דוק של אטימות רגשית שורה על הספר. "עוד חמש דקות" הוא כתב אישום עדין, לא על ההיבט הפוליטי של ההתנחלויות אלא עמוק יותר, על צורת החיים הזו ועל מה שהיא עושה לנפש. ברג כותב את הביקורת שלו בכבוד רב, אך עם כל ההערכה כלפי יכולתו לכתוב במבט שקול ומאוזן על המקום שבו גדל, נדמה שהוא נזהר מדי לא להשאיר קצוות משוננים. מרוב זהירות, "עוד חמש דקות" נתקע באמצע הדרך ולוקה באותם פגמים שהוא מייחס לגיבוריו, בקהות רגשית ובחוסר יכולת להגיע לאינטימיות, לדבר בלי פחד וברגש מלא.

השורה התחתונה: לא יותר ממבט אנתרופולוגי חיצוני על ההתנחלויות