"הגשם" של נטפליקס מייצגת את השפל הנוכחי בטלוויזיה

תור הזהב הטלוויזיוני נרצח בדם קר, ו"הגשם" הסקנדינבית היא תמונת מצב עגומה. צריך להודות: הטריק של נטפליקס, שמאפשר לה לייצר תוכן בכמויות לא סבירות, הפסיק לעבוד

מתוך "הגשם"
מתוך "הגשם"
8 במאי 2018

לטלוויזיה יש את הכוח הבלתי נלאה לקחת נושאים במשקל פילוסופי אדיר ולהפוך אותם לכלום משגע. רשתות הטלוויזיה ישווקו את הלהיטים הנוכחיים שלהן כמו פצצות תוכן מרהיבות ומורטות עצבים, אבל כשהעונה תסתיים הם יתפוגגו בפיד ארוך של סדרות בנות חלוף. מהטלוויזיה הגרנדיוזית והמתוסרטת של שנות ה-2000 – "הסופרנוס", "אוז", "הסמויה" – נותרו עור ועצמות, נוסף לחשיבות העצמית וליח"צ האגרסיבי. זה כבר לא סוד: במקום דמויות אקסצנטריות וסיומי עונה מפוארים שדורשים תשומת לב מרבית, יש הבטחות שווא ופסטיש כושל שדורש בעיקר אייפון ביד. "הגשם" הסקנדינבית, שאמורה להיות סדרת הדגל הנוכחית של נטפליקס ולענות על סך הפנטזיות הטלוויזיוניות של צופיה, מנסה לקפוץ על עגלת הפוסט-אפוקליפסה ומתרסקת על הפרצוף. למזלה, זאת לא ההתרסקות המביכה ביותר שנראתה בשנה האחרונה (לא נשכח את "פחמן משודרג").

העלילה של "הגשם" מתרחשת בדנמרק, שש שנים לאחר שתושבי סקנדינביה נפגעו לראשונה מנגיף קטלני שנמצא במי הגשמים. הסדרה עוקבת אחרי שני אחים (סימון ורסמוס) שהצליחו בעזרת אביהם להסתתר בבונקר מבודד במשך שנות נעוריהם, ומאוחר יותר להצטרף לקבוצת שורדים אקראית במטרה למצוא מקום מבטחים ואולי להציל את סקנדינביה החולה והנחרבת. הסדרה מעלה את השאלות הגדולות שבדרך כלל מלוות את ז'אנר סוף העולם: כיצד האנושות מתמודדת עם האין, האם יש מקום למוסר כשהרעב כבד ומה קורה לציוויליזציה בכאוס מוחלט. זה עשוי היה להיות נחמד, כמו שזה היה למשל ב"הנותרים" או ב"המתים המהלכים", אם הדברים לא היו נעשים ברשלנות גסה כל כך.

מתוך "הגשם"
מתוך "הגשם"

עוד כתבות מעניינות:
כך שינה הבינג' את הסדרות שאנחנו צורכים
סדרת הפשע הכי טובה בנטפליקס
"סיפורה של שפחה": כל מה שפספסתם

האחים, שמנסים למצוא את אביהם ולפתור את תעלומת הווירוס, עוברים מסעות מבונקר לבונקר ועל אף שאין להם חליפות הגנה – הם מצליחים, יחד עם החבורה הנספחת, לדלג מעל נהרות, אגמים ומי ביצות. עם זאת, אדי המים שנמצאים באוויר אינם מעבירים את הווירוס הנוראי שבחצי עשור מחק את מרבית אוכלוסיית סקנדינביה. איך ייתכן? אלוהים יודע. נוסף לתעלומת הלחות, המסר המעצבן שחוזר על עצמו כמעט מדי פרק, ולא בעדינות, הוא שאמנם יש יריב נורא בשמיים (הגשם, שיורד רק כדי להגביר את הקונפליקט), אבל היריב הגדול יותר הוא האדם.

הסיפור הפשטני וחסר ההגיון של "הגשם" מתחולל בשתי פרספקטיבות של זמן, כי ככה נהוג ("ווסטוורלד", "סיפורה של שפחה" וכו') – ההווה והעבר. אלא שיחסי הגומלין ביניהם לא משכנעים במיוחד. הפלאשבקים מייצרים ניתוק, לא מטילים אור על המתרחש בהווה ולא מוסיפים נפח לדמויות הגנריות ביותר שאפשר לדמיין. גם העיצוב של העולם המדכדך והדיסטופי של "הגשם" לא מרהיב או יוצא דופן ונראה דומה מדי לסטים ריקים אחרים שנראו בעשור האחרון בטלוויזיה ובקולנוע. נקודת האור היחידה, לחובבי הז'אנר בעיקר, היא במהירות יוצאת הדופן של ההתרחשויות וסצנות האקשן שלרוב לא מתעכבות בגלל מונולוגיים ארוכים ומעיקים מדי.

יש גרוע יותר מטלוויזיה מטומטמת וזאת טלוויזיה מטומטמת שמתחקה לטלוויזיה לא מטומטמת. אלא שהטריק הזה, שעבד יחסית טוב לנטפליקס בשנתיים האחרונות, כבר לא מחזיק מים. רשתות הטלוויזיה ונטפליקס בראשן רצחו בדם קר את תור הזהב הטלוויזיוני (דבר שעשוי היה להיות חיובי אם היה מצליח לנטרל את האגו טריפ של המדיום) וסירסו את היוצרים, שעובדים כמו מתכנתים ולא כמו אמני טלוויזיה. השפל הנוכחי מתבטא היטב ב"הגשם", שהוא לא יותר מעלה נידף ברוח האפוקליפסה והדיסטופיה ושאר המילים האדירות והריקות שמשמעותן, בסופו של דבר, הוא טראפיק ותו לא.

מתוך "הגשם"
מתוך "הגשם"

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד