חור בשחור

***

כרוניקה מעניינת מסתתרת מאחורי הפיכת דמותו של חניבאל לקטר לזיכיון תרבותי רב שכפולים כמו פיטר פן או שרלוק הולמס. זה התחיל עם הרומן של תומאס האריס מ־1981 אבל הכה כמו אגרוף בבטן של התרבות העולמית עם האדפטציה הקולנועית ל"שתיקת הכבשים" בבימויו של ג'ונתן דמי ב־1991. מאז התגלגל לקטר לסדרת סיקוולים ופריקוולים קולנועיים וטלוויזיוניים שאמנם לא הוסיפו הרבה לכבודו, אך כנראה העמיקו את טביעת הרגל שלו על תרבות הפופ עד אשר ארגון הקולנוע האמריקאי הכתיר אותו כנבל הקולנועי הטוב בכל הזמנים ב־2003.

במבט ראשון נראה ש"Blacklist" – סדרת המתח החדשה של NBC – היא ניסיון לסחוט עוד כמה ביצי זהב מהתרנגולת הכי מניבה של 20 השנה האחרונות; וכדי לא לשלם תמלוגי עתק לזיכיון של חניבאל לקטר שונו כמה פרטים קוסמטיים במריחות גסות של מייק אפ עבה.

ריימונד רניגטון הוא אחד מעשרת המבוקשים העולמיים של ה־FBI. בוקר בהיר אחד הוא מחליט להסגיר את עצמו במשרדי הבולשת ודורש לדבר אך ורק עם אליזבת' קיין, סוכנת טרייה שזהו יומה הראשון בשירות. מכאן נכנסת "Blacklist" לסשן חסר בושה של שחזורי סצנות מדויקים מ"שתיקת הכבשים", ורניגטון מתנה את חשיפת האינפורמציה שברשותו בכך שקיין תספר לו סיפורים מילדותה. נו באמת. לעומת מייגן בון שמגלמת את הסוכנת קיין ואוכלת אבק אפילו מהצל של ג'ודי פוסטר, ג'יימס ספיידר בתפקיד הנבל מצליח להדהד את ההופעה הבלתי נשכחת של אנתוני הופקינס עם רהיטות וכריזמה שמצילות את "Blacklist" מסטנדרט המשחק הנמוך שנהוג בטלוויזיה המסחרית בארצות הברית. כשמסביבו קאסט מגוחך שעסוק במחוות היסטריות ובכיווצי גבות דרמטיים, ספיידר הופך לציר הבלעדי של הסדרה ושומר אותה עם הראש מעל למים, למרות ההעתקה השבלונית שבמרכזה.

צפו בטריילר לסדרה:

אלא שאז – בדיוק כשנראה שאפשר להיפרד מטלוויזיית נטוורק אמריקאית לעוד עונה לפחות – "Blacklist" מרימה הילוך ובזכות שורה של טוויסטיים יצירתיים מצליחה להרחיק את עצמה מהקלישאה שבמרכזה ולהפוך לסדרת מתח ראויה לצפייה. רניגטון מתגלה כבעליה של רשימה שחורה של טרוריסטים עולמיים שאותם הוא מעוניין לחסל באמצעות ה־FBI, חייה האישיים של הסוכנת קיין חוטפים כמה בקעים רציניים, ואפילו סצנות האקשן מצליחות להתרחק כמה מילימטרים מהתבניות החבוטות למוות. עם הזמן גם מתרגלים לעובדה שרניגטון הוא חיקוי של לקטר שבמקום לנשנש את קורבנותיו פשוט אוכל את הראש לכל מי שבסביבה. העובדה ששחקן כמו ספיידר מקבל דמות שהוא יכול באמת לנעוץ בה את השיניים משמעותית הרבה יותר ממידת המקוריות שלה. כך שאחרי פרק פיילוט מקושקש משהו, "Blacklist" ממצבת את עצמה כסדרת רשת מסחרית קלאסית, שבדומה לסדרות בית חולים או בתי משפט מתרכזת מהר מאוד אל תוך תבנית קבועה של מקרה בשבוע. וכך – כשברקע דנמיקות חניכה בשקל ועשרה בין רניגטון וקיין – "Blacklist" מצליחה למחוק נבל אחר מהרשימה של רניגטון אחת לשבוע, ובזכות ההופעה של ספיידר אפילו עושה את זה בחן לא מבוטל.

אפשר כמובן לתקוף את רשת הטלוויזיה המסחרית על ההיאחזות המגוחכת שלה במבנה האפיזודי המיושן שכולל אריזה ופרימה של עלילה נפרדת בכל פרק. מה שנולד מתוך רצון לחסן סדרות מפערי מידע של צופים שפספסו פרק הפך עם השנים לקרקע לעצלנות תסריטאית בלתי נסבלת בעידן שבו תכנים זמינים בכל זמן באינטרנט. הצלחה של סדרות דרמה ומתח עם עלילות מתגלגלות כבר יותר מעשור מוכיחה כי התיאוריה שקהל הצופים זקוק למבנים סגורים כשהוא מתיישב מול הטלוויזיה בסוף יום עבודה, פשוט לא מחזיקה מים וראוי שמקבלי ההחלטות ברשתות המסחריות בארצות הברית ייפרדו סופית מהפורמט הכל כך אייטיזי הזה. אבל ייתכן שהאפיזודיות הזאת דווקא עובדת לטובת "Blacklist". למרות ההופעה של ספיידר והקצביות העלילתית שלה,

"Blacklist" היא כנראה לא סדרה שאתם אמורים לעקוב אחריה על בסיס שבועי. היא חסרה את העומק או את התחכום כדי לשנות את פני הטלוויזיה העכשווית, ובמציאות שבה כל סדרה חדשה מנסה להמציא את הגלגל מחדש יש בחוסר היומרה הזאת משהו קליל ומרענן. החל מהציר העלילתי המרכזי שלה, דרך התבנית המבנית שבה היא עסוקה, ועד העובדה שאתם לגמרי יכולים להרשות לעצמכם לפספס פרק שלה פה ושם – "Blacklist" היא יותר מכל געגוע לטלוויזיה הלא מתיימרת של הניינטיז, לפני שהמסך הקטן הפך למדיום היצירתי הכי חשוב בעולם, וככזאת אפשר בהחלט ליהנות ממנה.