"מיינדהאנטר" מוכיחה שסדרה טובה בימינו לא חייבת ללכת יד ביד עם בינג'

כש"נטפליקס" עשתה את הקפיצה הראשונה שלה לעולם התוכן המקורי עם "בית הקלפים", שמו של דייוויד פינצ'ר עיטר את הפרויקט השאפתני דאז: במאי קולנוע מוערך עם ארסנל של יצירות קודרות ונטייה לקאמפ. ארבע שנים לאחר מכן, כשענקית הסטרימינג כבר ביססה את מעמדה כאימפריית תוכן שמשגרת סדרות חדשות כל שבוע, הוא חוזר אליה, עם סדרה שאין מתאים ממנו לעמוד בראשה. "מיינדהאנטר", שעלתה בסוף השבוע האחרון, עוסקת בנושא שבו עסקו כמה מהיצירות הבולטות ביותר שלו: מוחו של הפושע, ובדומה ל"שבעה חטאים" ו"זודיאק", הרוצח הסדרתי.

>> הסדרות הכי טובות ב-20 השנים האחרונות
>> הסדרות שעולות החודש בנטפליקס

בשנות השבעים, אז מתרחשת "מיינדהאנטר", המונח הזה עוד בכלל לא הומצא. הולדן פורד (ג'ונתן גרוף) הוא סוכן FBI המתמחה בניהול משא ומתן עם פושעים שנוהג ללכת על הקווים ולא לסטות מהנהלים. כשהנהלים מכשילים אותו, הוא מבין שאין ברירה אלא לרענן אותם. הוא מבקש להציץ למוחם של פושעים ולהבין מה מניע אותם, בתקופה ובמוסד שבהם פסיכולוגיה נתפסת כלחם חוקם של הנמושות. אל פורד חובר הסוכן ביל טנץ' (הולט מקלאני) ממחלקת מדעי ההתנהגות של הבולשת, וביחד הם חורשים את ארצות הברית לאורכה ולרוחבה: בהדרכת שוטרים בדרכים חדשות להתמודד עם פושעים, ובראיונות עם רוצחים שביצעו פשעים מחרידים.

"מיינדהאנטר" היא סדרה היברידית: היא משלבת אלמנטים מדרמת המשטרה הפרוצדורלית, זו שעוסקת בכל פרק בפענוח של פשע אחר, עם המרכיבים המאפיינים את דרמת האיכות של השנים האחרונות. אבל ההגדרה הזו לאו דווקא עושה עמה חסד, כי "מיינדהאנטר" מנסה, ומצליחה, להיות יותר מסך מרכיביה. רוחו של פינצ'ר, שביים ארבעה מתוך עשרת הפרקים, מרחפת מעל הפרקים כולם, והתוצאה אפלה ואינטנסיבית.

פסיכולוגיה זה לנמושות. הולדן פורד (ג'ונתן גרוף) ב"מיינדהאנטר" (צילום מסך)

זו לא סדרת מתח קלאסית. למעשה, היא כמעט ולא מותחת. תהליך הפענוח שמתרחש בה קורה לאחר שהפשע כבר בוצע, מן נתיחה שלאחר המוות, רק שעל שולחן הניתוחים שוכב התוקף, ולא הקורבן. האלימות של "מיינדהאנטר" היא לא ויזואלית, היא מילולית. לא רואים אותה, אלא מדברים עליה. אין כאן ראש כרות בתוך קופסה, אבל ידובר בה על ראשים כרותים שבוצעו בהם מעשים מחרידים לא פחות. והמתודיקה הזו אפקטיבית לא פחות. הזוועה היא אותה זוועה.

הלב של "מיינדהאנטר" נמצא במערכת היחסים בין פורד לטנץ', ומדובר במערכת יחסים שלא קל להגדיר. לפעמים הם כמו שני שוטרים בקומדיית פשע, מתנגחים ועוקצניים, אבל גם משלימים אחד את השני, כנהוג בז'אנר. טנץ' הוא המבוגר האחראי, הסוכן הוותיק יותר שמכיר את המערכת היטב אבל יודע גם להסתכל קדימה, אל העתיד. פורד מתחיל בתור הילד הטוב, שמשיל מעליו את המוסכמות לאטו. גרוף מגלם את התפקיד עם אנרגיות שקטות שמאיימות בכל רגע להתפרץ, והרוצחים שאותם הוא מראיין מהווים עבורו מראה, בה משתקפת דמותו על שלל פגמיה. "איך ננצח את המשוגעים בלי שנבין איך הם חושבים?", שואל טנץ' בסוף הפרק השני, שאלה שמפנה את מבטם של הצופים גם אל דמותו של פורד, שרק מתחדדת כשהוא יושב מול אותם "משוגעים" שמזכירים אותו בחלקם באופן שבו הם מתנהלים.

"איך ננצח את המשוגעים בלי שנבין איך הם חושבים?" (צילום מסך)

הרבדים הרבים של "מיינדהאנטר" והסיפורים שהיא מספרת הופכים אותה לבעייתית לצפיית בינג'. מרווח נשימה היה יכול להועיל לסדרה כזו, בייחוד כשיש לה מבנה אפיזודיאלי שמבחין בין פרק לפרק. לא פשוט לצרוך אותה בבת אחת, ואולי לא צריך. כמו בפענוח פשעים, לפעמים צריך להתרחק מהתמונה כדי לראות את כולה, לצאת להפסקה ולחזור עם עיניים רעננות. נטפליקס אולי קבעה את הבינג' כנורמה עבור הסדרות שלה, אבל לפעמים כדאי לזכור שגם שם לא חייבים לתת לפרק הבא להתנגן באופן אוטומטי.

ועוד קטנה: ב"מיינדהאנטר" כדאי לא רק לצפות, אלא גם להקשיב לה. אמנם נוכחותה במאגר של נטפליקס הופכת את הצפייה בה על מסך מחשב לאופציה הזמינה ביותר, אבל אם אפשר, כדאי לצפות בה באמצעי שיאפשר לא רק לתמונות לבוא לידי ביטוי באופן מיטבי, אלא גם לצלילים. עיצוב הסאונד בסדרה אולי לא קריטי להבנתה, אבל הוא מעניק עומקים חדשים לחווית הצפייה, אם אפשר לכנות אותה כך בהתייחסות לקול. מעברים בין רעש לשקט, בין קקופוניה לדממה, בין שיחות שמתנהלות בצעקות לדברים שנאמרים בלחש – אלו אולי סימבוליים, אבל עבור דמות כהולדן פורד, שחלק ניכר מעבודתו היא הקשבה, מדובר בפרקטיקה, והיא תקפה גם לסדרה עצמה.