כולם עפים על "פטריק מלרוז", אבל בכלל לא ברור למה

האם זאת סדרת מופת? האם זאת קריאת השכמה לתור הזהב? האם בנדיקט קמברבאץ' ("שרלוק") הוא השחקן הכי טוב בעולם? התשובה לכל השאלות האלה היא לא, אבל "פטריק מלרוז", המיני סדרה החדשה של שואוטיים, מתעקשת לענות שכן, כן וכן. בפרק הראשון והשני אפשר כמעט להאמין לאג'נדה הנרקיסיסטית של היוצרים, הבעיה היא שהחל מהפרק השלישי (מתוך חמישה סך הכל) פרויקט חייו של קמברבאץ' הופך לשקוף – וכל המגרעות צפות בזו אחר זו: החל מהעובדה שקמברבאץ' הוא שחקן שמתעקש להימנע מסאבטקסט ועד העובדה שהפרקים – שעוברים בין זמנים שונים בחייו של הגיבור – לא זהים ברמתם.

הסדרה מספרת את סיפורו של פטריק מלרוז, גבר שתיין ונהנתן מהמעמד הגבוה המתמודד עם טראומת ילדות. כל אחד מהפרקים מתרכז בעשור אחר, לעתים עם תזוזות חטופות בין העשורים על מנת לעשות הקבלה. מלרוז הוא אלכוהוליסט, שונא את אבא שלו, שונא את האריסטוקרטיה, מפזר כספים, עושה שורות, מזריק הרואין ולפחות בפרק הראשון, עליבותה של דמותו מעוררת סקרנות עבור מי שלא קרא את סדרת הספרים האוטוביוגרפיים למחצה של אדוארד סיינט אובין. "פטריק מלרוז" לוקחת השראה מהעריכה הנוירוטית של "רקוויאם לחלום" ומעבירה את השפל בעזרת מניפולציות טלוויזיוניות – אדם מזריק, אדם שוכב על רצפת חדר מלון והתודעה שלו צונחת, אדם הוזה, אדם מדבר לעצמו, אדם מפרפר.

התיאטרליות של הקריז לא עובדת בפרקים המתקדמים. "פטריק מלרוז"

עוד כתבות מעניינות:
גל גדות צפויה לככב בתפקיד ראשי בסדרה אמריקאית
הריאיון שסיבך את סשה ברון כהן עם שרה פיילין עשוי להיגנז
הגזמנו עם הפוליטיקלי קורקט: האם בסוף שחקנים ישחקו רק את עצמם?

לעומת זאת, בפרק השני פטריק הוא ילד קטן שרץ בשדות של בית המשפחה בצרפת – השמש שוטפת את הפריים והעריכה איטית. זה הפרק האכזרי ביותר והמרגש מבין החמישה. הטראומה נחווית בזמן הווה והסיבות לכך שפטריק הבוגר הפך לאדם פגום וחסר כל (למעט כסף) מתגלות ב-60 דקות מענות. הטראומה היא קשה, ועל אף שיש נטייה לסגור דלתות מאחורי התרחשויות – כי יש דברים שאסור להראות בטלוויזה גם בעידן הסנאף – הדמיון מנקר. יש כאן מעין ניסיון לחסוך פרטים גרפיים בגלל הקונבנציה, אבל היוצרים מפצים עליו בהשתהות ארוכה על הדלתות הסגורות – כך שהאכזריות, הרוע וכאב הלב נוכחים גם בלי שנביט בתמונה זזה, והאלימות מורגשת גם בהיעדרה.

מכאן ואילך פטריק מלרוז משקם את חייו באופן חלקי, אבל שרוי לאורך שלושה פרקים באווירה אקזיסטנציאליסטית משעממת ומדכדכת; פעם הוא אוהב את אשתו, פעם לא. פעם הוא איש משפחה למופת, פעם הוא דוש מעונב. פעם הוא דואג לילדיו, פעם הוא משתגע מזכרונות ילדות בנוכחותם. פעם הוא הולך לגמילה, פעם הוא יורד על בקבוק ויסקי. ההתמודדות המאוחרת עם הטראומה, שהייתה יכולה להיות מנומקת ומעניינת, לא מצליחה להיחלץ מהלימבו – ובסיבוב השלישי, כשאין התקדמות לכאן או לכאן, זה נהיה מעיק וחסר טעם.

קמברבאץ' אמור היה להיות התשובה להכל, אבל ביותר מדי סצנות הוא זולל את כל החמצן בחדר ולא בגלל שכרותו מהכוהל, אלא בגלל שכרותו מהמצלמות. הוא רוצה את זה כשחקן, זה ברור, אבל אין לו רגע דל. התוצאה היא שהתיאטרליות של הקריז לא עובדת בפרקים המתקדמים יותר ותצוגת המשחק של קמברבאץ', שעובדת בשני הפרקים הראשונים, הופכת למלאכותית ומרגיזה בשלושת הפרקים שלאחר מכן.

עוד מגרעות עלילתיות שקשה להתעלם מהן מתבטאות בהקבלות שנעשות בין סיטואציות מהעבר וההווה, בין פטריק הצעיר ובנו של פטריק הבוגר, בין סוכר וקוקאין ועוד ועוד – בחלק מהמקרים זה עובד, בחלק אחר פירוט היתר הזה הופך לאווילי והאנלוגיות מתחילות להיות קומיות באופן לא מחמיא. גם הדמויות שמלוות את פטריק לאורך העלילה משונות מאוד – ההתבגרות הפיזית לא תקפה לכולם משום מה, ובעוד שדמות אחת נעשית זקנה ומרירה, במרחק של שני עשורים, דמות אחרת נשארת צעירה ופתיינית.

"פטריק מלרוז" היא לא סדרת מופת, אלא סדרה נחמדה שאפשר לראות ואפשר לא לראות. מה שבטוח, בנדיקט קמברבאץ' לא צריך להיות הטריגר.

← "פטריק מלרוז", ימי שלישי 22:00, yes EDGE ו-yes LONDON