קצין ודושבאג: גל תורן מבריק במיוחד ב"האחיות המוצלחות שלי". ריאיון

גל תורן השתחל לקומדיה המצוינת "האחיות המוצלחות שלי" יומיים לפני הצילומים, אחרי שאודי כגן הבריז. מזל, כי הוא גונב את ההצגה בתור רוני, קצין תובלה שמוק ומטרידן. הכי רחוק מתורן במציאות – כוכב רוקנ'רול שסולד מיחסי ציבור וסוגר את הבקסטייג' למעריצות

דמות מטרידה. גל תורן. צילום: איליה מלניקוב
דמות מטרידה. גל תורן. צילום: איליה מלניקוב
16 במרץ 2016

בסוף השבוע האחרון צפיתי בכל העונה של הסדרה החדשה "האחיות המוצלחות שלי". בין פרק לפרק השחלתי ארבעה פרקים מהעונה החדשה של "ברוד סיטי" ואת הפרק השלישי בעונה החדשה של "גירלז". הזרקת האסטרוגן המרוכזת הזאת, שנעשתה בזמן שהחבר'ה שלי נפגשו לכדורגל בפלייסטיישן, חידדה לי הבדל אחד משמעותי בין "האחיות המוצלחות שלי" למקבילותיה הניו יורקיות – מקבילות במובן זה ששלושתן סדרות על נשים, שנכתבו על ידי נשים ושרואים בהן בעיקר נשים – הגברים.

ב"גירלז" וב"ברוד סיטי" הגברים שזורים לאורכה של העלילה ועסוקים בעיקר בניסיון לעמוד בקצב של הדמויות הנשיות המובילות. חלקם – למשל פראן, החבר של האנה – מסתובבים עם אותו פרצוף המום במשך יותר מעונה. אחרים, כמו ריי, מתעלים את חוסר היכולת לעמוד בקצב של הבנות לאידיאולוגיה סדורה או לשנאה יוקדת – תלוי באיזה צד התעוררו בבוקר. ב"ברוד סיטי" מוטיב הגברים כצופים המומים חריף עוד יותר. שם אילנה נוהגת ברחובות ברוקלין כבמגרש משחקים שלה, צועדת בהם עם מכנסונים ומחשופים, עושה גלגלונים ועמידות ידיים ולא שמה זין על הגברים סביבה. להפך – היא זו שמציקה להם, נטפלת אליהם ומסתלבטת עליהם.

ב"האחיות המוצלחות שלי", לעומת זאת, יש תחושה שבכל רגע נתון ההטרדה עומדת להגיע. הקצב עומד כל רגע להשתחרר. שלוש האחיות שבמרכז העלילה מתנהלות להן בעולם בפנאן, אבל לא כי הגברים המומים ומעריצים אותן אלא כי הן התרגלו להטרדות, מיניות או אחרות. כמעט בכל סצנה שנייה האחות שבמרכז ההתרחשות מנסה להשיג משהו, והגברים שלצדה זוממים להשכיב אותה, לצחוק עליה, לעבוד עליה או סתם להתעלם מקיומה, לרוב בגסות ועל גבול הבהמיות. אם אילנה מ"ברוד סיטי" הייתה הולכת ברחובות שבהן נעות האחיות המוצלחות, יש סיכוי סביר שאיזה גבר היה דופק לה ביס בירך בזמן אחד הגלגלונים.

הביקורת שלנו על "האחיות המוצלחות שלי": כל מה שבאמת חשוב בסדרה קומית

חלאה מס' 1

הסדרה עוקבת אחר החיים של שלוש האחיות למשפחת קטן: אורית (דנה סמו), מורה בת 33 שלאחרונה גילתה שהיא נמשכת לנשים; נטלי (נלי תגר) 27, שמתקשה למצוא עבודה ולכלכל את עצמה; ומור (טס השילוני), חיילת בבסיס תובלה חסר היגיון ברמת הגולן שסובלת משביזות מתבקשת. מור היא גם האחות שנאלצת להתמודד עם הגבר הכי גס רוח וחסר גבולות בסדרה: המפקד שלה רוני, בגילומו של גל תורן, המוכר לפחות לחלקכם בתור הסולן של מרסדס בנד (או מ"תעשה לי ילד" ו"המיוחדת").

רוני נע בין חברמניות מאוסה מול הפקודות שלו לבין רגעים שבהם הוא דורש לקבל כבוד של תת אלוף (למרות שהוא כולה רב סרן). באותו טון בו הוא פוקד על ש"ג אומללה להצדיע לו, הוא דורש ממור למשוך לו באצבע, לשחרר נאד מסריח ולהיקרע מצחוק. זאת ועוד: הוא מעיר הערות סקסיקטיות כל הזמן, יורד על מור על הקילוגרמים העודפים שצברה בנסיבות הכוללות שק"ם ובכלל משפיל אותה בצורות שונות ומשונות.

"רוני הוא החלאה מספר 1 בסדרה, אין ספק בכלל", מסכים תורן. "נתקלתי בהמון אנשים כמו רוני בחיים, לאו דווקא בצבא".

מה עשית בצבא?

"הייתי מורה חיילת, כלומר מדריך טיולים ברובע היהודי. בכל מקום שיש בו עבדים ומלכים – תמצא איזה רוני אחד. הם מתחילים בצה"ל ועוברים למקומות אחרים, מה נראה לך". 

בטח במהלך הצילומים בבסיס באו לסט כל מיני נגדים סטייל רוני וניג'סו עם בדיחות קרש מהתחת. 

"לא, איזה. לא צילמנו בבסיס צבאי בכלל אלא באיזה כפר חוסים ליד נתניה. כל הזמן הסתובבו סביבנו בצילומים חוסים בדרגות חוסר תפקוד שונות, ופתאום אחד מהם נכנס לפריים וכאלה. היה חגיגה איתם, תכלס".

סלפי והביתה

תורן לוהק לסדרה יומיים לפני תחילת הצילומים אחרי שאודי כגן, שהיה אמור לשחק את רוני, ביטל. "זה היה שבוע צילומים, לא הרבה, ג'ובה טובה ולא יותר מדי טקסטים לזכור", הוא מספר. "בדיעבד זה היה אחד הסטים הכי כיפיים שהייתי בהם בחיי, הרבה בזכות גורי (גורי אלפי, שהסדרה היא עבודת הבימוי הראשונה שלו – ע"מ) שהוא פשוט אחלה. חששתי שזאת תהיה אחת הסדרות האלה שבהן הכי כיף בצילומים אבל הסדרה עצמה יוצאת פדיחה, אבל ממש לא. גם גלית ונועה הכותבות היו על הסט רוב הזמן, היה כיף". 

אתה חושב שבעניין ההטרדות מצד גברים כלפי נשים, הסדרה מתארת את המציאות נאמנה? 

"יש בסדרה הרבה דמויות ומשפטים סקסיסטיים ושוביניסטיים, לא רק של רוני. ברור שהוא הכי גרוע, נגיד כשהוא צוחק על הש"ג האתיופית בבסיס בנגב שהם נוסעים אליו באחד הפרקים, ואומר לה: 'איך את שומרת פה בלילה אם לא רואים אותך?'. השיח הציבורי לגבי הנושא של הטרדות מתקיים בפער בין הפוליטיקלי קורקט לבין ההתנהלות האמיתית בחיים עצמם, ובישראל לפחות יש מעט מאוד אנשים שנולדו פוליטיקלי קורקט או שמתנהגים ככה. אני משער שבכל מקום בעולם זה אחרת, ושיש מדינות עם אנשים מחונכים יותר ומחונכים פחות, אבל הסדרה הזאת באמת מראה הרבה דוגמאות של הטרדות, הערות של גברים לנשים וכל זה. שמע, אני בטוח שמישהו או מישהי יגידו שהסדרה הזו סקסיסטית בגלל הדברים האלה, למרות שמדובר בשתי כותבות שבהחלט מודעות לכל הדיבור הזה. מבחינתי זו סדרה סטריאוטיפית שעושה גוד טיים, כי בסופו של דבר זה כיף לצחוק על סטריאוטיפים, בטח לאור תרבות הפוליטיקלי קורקט הצווחנית שסביבנו".

עולם ההפקות הוא לא בועה וגם בו יש הטרדות מיניות מן הסתם. כשאתה, בתור גבר נשוי בן 40, מגיע לסט צילומים שחלק מהעובדות בו הן רווקות בנות 20 וקצת, אתה חושב על מה מותר לומר ומה לא? זה מעסיק אותך?

"אני חייב לומר שהנושא הזה מעסיק אותי יותר בפרסונה המוזיקלית שלי מאשר על סטים, כי בהופעות של מרסדס בנד אנחנו נתקלים בלא מעט בחורות צעירות שמנסות להגיע אלינו, צעירות גם מתחת ל־18 הכוונה. יש לנו חוקים ברורים בלהקה, למשל שאף בחורה לא נכנסת לחדר ההלבשה אלא אם מדובר בתמונה של כמה שניות וזהו. אנחנו לא נפגשים עם מעריצות, לא עונים לפניות שכותבים לנו וכו'".

כאן המקום לציין שהעיסוק בהטרדות קיים ב"האחיות המוצלחות שלי" לא רק באווירה, אלא גם באופן ישיר – סצנות שבהן הדמויות אשכרה סובלות מנחת זרועם של גברים מטרידים. יש בזה משהו מאוד עדכני, הרי הטרדות הן אחד הנושאים המדוברים ביותר לאחרונה, ואישית חשתי שייתכן שהמוטיבציה של כותבות הסדרה, גלית חוגי ונועה ארנברג, היא להנכיח את אימת ההטרדה בחלקים נרחבים מהתסריט משום שזה "הדבר הנכון" לדבר עליו היום; אבל אני משוכנע שלהיות בחורה שהולכת ברחובות של תל אביב או של כל עיר אחרת בארץ זה אכן לא פיקניק, בלשון המעטה, ולכן לא באמת משנה מה הייתה המוטיבציה שלהן. התוצאה, בשורה התחתונה, מצליחה להדגים היטב את האלימות הישראלית המובנת מאליה, דרך הפריזמה של היחס לבחורות צעירות שנראות טוב – וזה כשלעצמו בהחלט לא מובן מאליו.

"למזלי אני לא מהדור שחושב שזה לגיטימי לצבוט למישהו בתחת, מה שהיה קורה כשהייתי ילד למשל. אני מדור המעבר שמבין שהדברים האלה אינם לגיטימיים יותר, וספציפית כשחקן יש קשיים ואתגרים אחרים. לא תמיד קל לעשות את ההפרדה בין להתאהב במישהי בתור דמות לבין להרגיש אליה משהו באמת, והרי אף אחד בצילומים לא יעמוד בדרכך ויגיד לך לעצור, להפך – יחמיאו לך אם הנשיקה נראתה אמיתית ומלאת תשוקה, ימחאו לך כפיים. בסופו של דבר אני אבא לשלוש בנות, והמחשבות על זה שהן נשים ומה יהיה איתן בעתיד מטרידה אותי. כמעט כל הנשים שאני מכיר, משהו כמו 90 אחוז, עברו הטרדה או תקיפה בחיים. יוצא לי לחשוב גם על הילדות שלי בקטע של קריירה, זה שהן ירוויחו איזה 30 אחוז פחות מאשר אם הן היו בנים, מה שאומר שאני אצטרך לתמוך בהן כלכלית יותר".

מקפיץ קורקבנים

תורן, ירושלמי במקור, בוגר בית הספר לאמנויות, שלמד באותה כיתה עם שאול אולמרט, הבן־של ומייסד פלייבאזז ועם דן שמיר, מאמן הפועל חולון בכדורסל, מספר שאף על פי שהתחיל לשחק לפני עשור כמעט – הופעת הבכורה שלו הייתה בתפקיד הראשי ב"תעשה לי ילד" ומאז השתתף בלא מעט סדרות וסרטים (בהם "המיוחדת", "המדרשה", "להרוג את הסבתא" והפיצ'ר "לרדת מהעץ" של גור בנטביץ') – הוא לא מקבל על עצמו את עול הסלב. "לא התראיינתי איזה חמש שנים למרות שהיח"צ תמיד ביקשו", הוא אומר, "פשוט לא רציתי להיות פיון במשחק הזה שבו לא באמת מדברים איתך עליך או על העבודה שעשית, ואתה מצופה לומר דברים מסוג מסוים כדי להיות מעניין ולהגיע לשער. לא באתי להשקות, וברור שאני מרוויח פחות בגלל זה. אם הייתי משחק את המשחק, יש מצב שהיו מציעים לי קמפיין פרסומי גדול, למשל".

התכוונת לפתח קריירת משחק אחרי "תעשה לי ילד", או שזה פשוט קרה? 

"מאוד נהניתי לעשות את 'תעשה לי ילד'. קסם לי ההבדל בין לשחק לבין לעשות מוזיקה. במשחק אתה מביא את עצמך לפעם אחת, נותן שואו ומשאיר למישהו אחר לסדר את הכל, לערוך וכו', בזמן שלעשות מוזיקה זה לגמרי שלך מההתחלה עד הסוף. בימי צילום אני מרגיש נקי ומשוחרר, והרגע שבו אומרים אקשן וכל הסט משתתק וכל האחריות היא עליך ועל הפרטנר שלך עושה לי את זה".

נראה שגם בשאר התפקידים שעשית עד כה שיחקת את עצמך. 

"כן, אבל התפקיד של רוני זה פעם ראשונה שאני ממש משחק דמות. שמע, אני לוקח ברצינות את כל עניין המשחק ואומר 'לא' לתפקידים שאני לא לגמרי מבין". 

במקביל כל הזמן הזה מרסדס בנד ממשיכה לתת בראש. 12 שנה אחרי האלבום הראשון ואתם עדיין קורים.

"כן, הולך טוב, יש הרבה הופעות, הרבה קהל, ובלי שאנחנו צריכים להתרפס בשביל זה. אני לא באמת דמות הרוקיסט, אבל עדיין זה כיף להופיע ולהסתכל לקהל בלבן של העיניים ולהקפיץ להם את הקורקבן ביחד". 

אמרת שהמעריצות שלכם טינאייג'ריות. זה מפתיע לנוכח העובדה שבכל מקום שומעים שמה שהולך היום זה רק מזרחי ופופ.

"זה בולשיט. זה שאנחנו חיים בתקופה של אפליה מתקנת לא אומר שיש פחות נערים בני 15 ששומעים לד זפלין ונפתח להם המוח, כמו שקרה לי בגיל 15. הם עדיין קיימים וממש לא נעלמו. יצא לי לדבר על זה עם ריף כהן לפני כמה זמן. מישהו לידנו אמר שהמוזיקה המערבית היא 'ה־מוזיקה' וכל השאר זה ז'אנרים, וריף אמרה לו שמוזיקה מערבית היא גם ז'אנר, פשוט ככה. 

אותי גידלו על זה שכל מה שאינו שלנו – אינו מוזיקה מערבית – הוא בגדר נספח, אבל אנחנו בתקופה של תיקון וכל המוזיקה שבמשך שנים נחשבה שולית היא הדומיננטית היום. אני מאמין שבסופו של דבר זה יתאזן, ועובדה שגם היום יש הרבה אנשים שיש מי שהיה מכנה אותם 'ערסים' ומתים על המוזיקה של המרסדס ונהנים לבוא להופעות. הייתה לנו הופעה בבאר שבע ובסופה באו אלינו שתי מעריצות בגיל תיכון שאפשר לומר שנראות כמו הסטריאוטיפ של המילה 'פרחה', ופתאום לאחת מהן צלצל הטלפון והרינגטון היה השיר שלנו 'שמועה', שזה זרם תודעה שייקח לי רבע שעה לנסות להסביר לך על מה הוא מדבר. אנשים אוהבים לתת בראש, עדיין".

האחיות המוצלחות שלי ימי ראשון 22:00 בערוץ yes Comedy