"The Wall" היא שעשועון חדשני, אבל לא בגלל התפאורה

החידושים הטכניים בשעשועון החדש של רשת הם רק תפאורה לחידוש המהותי: "The Wall" ספחה לתוכה את מאפייני הריאליטי, ועכשיו גם היא נלחמת על הזכות להרטיב לכם את העיניים

"The Wall"
"The Wall"
8 בפברואר 2018

עד לא מזמן משחק טלוויזיה היה שעשועון, והידענים שפקדו אותו לא נדרשו להתנצל על תאוות המזומנים שבעטיה הגיעו אליו. הפרסים היו חומריים, ובחומריותם ביטאו משאלות בורגניות נפוצות. הזוכים שבו הביתה עם מקררים, מכונות כביסה או שיט תענוגות בריביירה הצרפתית. אם זכו במאות אלפי שקלים, סיפרו בשידור, מבלי להתנצל, כיצד יבזבזו את כספם. לא ידענו עליהם דבר מלבד גיל, מקצוע והיישוב שבו הם מתגוררים. לעתים החליפו הלצות עם המנחה, ובכך הסגירו דבר מה על אודות חוש ההומור שלהם. פרגנו להם, כי חלקנו עמם את אותה התאווה החומרית.

צביקה הדר מנחה את "The Wall"
צביקה הדר מנחה את "The Wall"

מבלי לחטוא בערגה לפורמטים האחרונים מן הזן ההוא ("הכספת", "מי רוצה להיות מיליונר"), שביטאו את הלך הרוח של ראשית המילניום, מובן כי הזמנים השתנו רדיקלית. על מסך הטלוויזיה כיום אין ערך לחומר גולמי שלא נטען בסיפור, ברגש ובנרטיב החותר בחיפזון לעבר נקודת הזיכוך. האוכל איננו רק אוכל – הוא סימפטום של מטעני הילדות המגיעים אלי פורקן בפרשנותו המילולית של אייל שני, שף-פסיכולוג. הכסף, אם כך, איננו עוד כסף. גם בו טעונה פסיכולוגיה: הוא מגלם בתוכו קונפליקט דרמטי, והתכנית ערוכה כמו פרק בסדרת ריאליטי, משתמשת בכל המניפולציות שבאמתחתה כדי לכונן בסיום סצנה רוויה בדמעות.

כך עולה באופן ברור מ"The Wall", השעשועון החדש של רשת בהנחיית צביקה הדר. יש הטוענים כי התכנית מבטיחה חדשנות – בסכומי הכסף הגדולים, בתפאורה העתידנית – ולא מצליחה לקיים מחמת זהותו המאוסה של המנחה שלה. אך החידושים הטכניים הם בעצמם בבחינת תפאורה לחידוש מהותי בהרבה, הנעוץ באופן שבו "The Wall" סופחת לתוכה את כל מאפייניה של תכנית הריאליטי העכשווית. משחק הטריוויה נפתח רק לאחר סרטון שבו אנו נכנסים לביתה של המשפחה, ומתוודעים לסיפורו של עדי, ילד הסובל מתסמונת המצריכה טיפול בתרופה יקרה. לאחר מכן תתכנס הדרמה המשפחתית לכדי דרמה זוגית. המתמודדים, האם והאב, יופרדו זו מזה ויידרשו להעמיד את האינטואיציה המשותפת במבחן. המפגש המחודש, שבו הדרמה תזדכך והשניים יזכו בחצי מיליון שקלים, יביאו להתייפחותו שלוחת הרסן של הבעל על כתפי אשתו. לא דמעות של התעשרות. דמעות הטעונות בדרמה, אפילו בטרגדיה, שהרי הצופים האדישים כבר לא יסתפקו בפחות. ברגע טלוויזיוני כזה אין צורך ביורם ארבל, מנחה מרוחק שיקרוץ לזוכה במעין פרגון אינטלקטואלי, גבר לגבר, וגם לא בגרסה צעירה או עדכנית שלו. כאן הדר מתבקש כמו עוגיית ג'ינג'ר לתה מהביל.

אין כל ספק שהדרמה הופכת את "The Wall" לתכנית מוצלחת. חדשנית בדרכה שלה, עם הכלאת הפורמטים המקפיצה את השעשועון הקלאסי אל מעל המינימום של הסחטנות הרגשית הנהוגה בזמננו. כתופעה, "The Wall" טומנת בחובה את אותה הסכנה של "מאסטר שף" ודומותיה, כאשר היא מרגילה אותנו לגלות חמלה ורגשנות רק בתיווכם של דימויים מושטחים, עד שלא נותר לנו הרבה לספק לאנשים שמחוץ למסך הטלוויזיה.