פי אלף יותר טיים אאוט: ביקורת ברים שיכורה על בית הפסנתר

חלל בר לזוגות, רחבה למרימים, ספה למסוממים ושולחן נשיאותי ללא מטרה נראית לעין – בית הפסנתר הוא מקום שבו כולם יוצאים מרוצים (חוץ ממי שממש צריך להקיא)

בית הפסנתר. צילום: דנה כספ לביא
בית הפסנתר. צילום: דנה כספ לביא
30 בינואר 2017

שוב קר ושוב שישי בערב, ולמרות שאני תמיד ממליצה לכם לצאת בשישי אני בעצם בכלל לא אוהבת את זה. מדובר במקרה קלאסי של "זאת לא העיר זאת אני". אני תמיד מסיימת את ארוחת שישי (גם כן "ארוחה" – אמא שלי ואני בוהות ב"מבט" תוך אכילת בטטה אפויה) עם חוסר יכולת לזוז ויכולת מופלאה להירדם בעשר בלילה עד הצהריים של היום שאחרי. אבל שישי הזה היה שונה. ה-FOMO השתלט עליי. האינסטגרם הסקסי של בית הפסנתר גרם לי לחשוב שעצם העובדה שאני לא שם, אלא בטרנינג עם כיתוב "ג'וסי" על התחת, מונעת ממני הנאה אינסופית ועונג שכמותו אפשר למצוא רק בברלין. אז הלכתי לבדוק.

בית הפסנתר. צילום: דנה כספ לביא
בית הפסנתר. צילום: דנה כספ לביא

עוד ביקורות ברים שיכורות: 
הקיי בר הוא המקום לצאת אליו כשהטמפרטורה הופכת חד ספרתית
לא פלא שרוטשילד 12 פתוח כמעט עשור
כתבינו העבירו ערב בצפון הפרוע

אמצעי טשטוש

רבים לא יודעים, אך בביקורת השיכורה בבוקסא הפלתי את חברתי מאי במדרגות. כדי לכפר על עוגמת הנפש שגרמתי לה ועל העובדה ששלחתי תמונות של המאורע בכל רשת חברתית החלטתי לקחת אותה כפיצוי לבילוי על חשבוני. התחלנו את הערב בבית הוריי ברמת אביב ושתינו יין אדום שאמא שלי פתחה ושמה במקרר כי זה "שומר עליו ממש כמו חדש-חדש". זה היה דוחה אבל ידעתי שאני במשימה עיתונאית ובמשימה אישית – לנצח את ה-FOMO. שתינו עד כדי בחילה ויצאנו.

מוזיקה:

בית הפסנתר מתהדר בתוכנייה הכוללת שמות מוכרים בניימדרופינג כמו נרקיס טפלר, דן אורבך וניב הדס ושמות חדשים כמו הקולקטיב דוב גומי, עידו מורלי ואורי רז. באותו שישי שבאנו המקום לבש כולו ריף ראף מאחר ואנשי הבר המיתולוגי השתלטו המקום לערב אחד. הקו המוזיקלי החזיר אותי לימים בהם הייתי מנסה את מזלי להיכנס למקומות של "הגדולים" ומוצאת את עצמי מסיימת בפלורנטין בלולה.

אווירת ריף ראף. צילום: דנה כספ לביא
אווירת ריף ראף. צילום: דנה כספ לביא

הימרחות:

תקראו לי נוטלה, כי אפשר למרוח אותי בכל מקום בבית הפסנתר. בית הפסנתר הוא הימרחות אחת גדולה. ספות נוחות, כורסאות מפנקות ושולחן אחד שאפשר לשכב עליו בצורה בזויה בכל עת. החפצים בכסאות בר רגילים (אני לא אבין אתכם לעולם אבל ניחא) ישמחו לגלות כי בחלל הבר של המקום יש גם כיסאות בר פשוטים.

בית הפסנתר. צילום: דנה כספ לביא
בית הפסנתר. צילום: דנה כספ לביא

שירות:

השירות בבית הפסנתר היה סטדנרטי אך מספק. בתחילת הערב למלצרית היה פשוט יותר להגיע אלינו ואף להציע לנו צ'ייסרים (כפרה עליה איך היא ידעה שאני לא אוהבת לשלם על צ'ייסרים) אבל כאשר המקום התמלא מפה לפה באזור השעה 23:00 משימתה לפנות לנו נהייתה קשה יותר אך לא האשמנו אותה. יש גבול לכמה מרפקים יש לבן אדם.

דרינקים:

מאחר ובית הפסנתר אוהבים לשמר את אווירת "שמנו על עצמנו קטיפה ופתחנו מקום באהלן אהלן ובמקרה יצא פאביולס" המקום לא מתהדר בתפריט קוקטיילים. הזמנו מוחיטו ומרגריטה כי באמת שאין לנו מושג מהחיים שלנו. המוחיטו הוכתר כהצלחה מכיוון שהיה טעים ופוטוגני – וכולם יודעים שזה מה שמשנה בקוקטייל. המרגריטה הייתה סטנדרטית וקיבלה שתי אצבעות באוויר מצד מאילי מכיוון שהיא אוהבת את השילוב של מתוק ומלוח. אני נשארתי בפוטוגני.

בית הפסנתר. צילום: דנה כספ לביא
בית הפסנתר. צילום: דנה כספ לביא

אווירה:

האווירה בבית הפסנתר מתחילה בעיצוב הביזארי של המקום. קטיפה זה שם המשחק והמקום מרושת בוילונות ורהיטי קטיפה שלמרות צבעוניותם יוצרים ווייב אפל ומוזר מאוד. לבית הפסנתר ארבעה חללים: רחבה מרכזית, בר, לאונג' וחדר שולחן. בכל חדר האווירה שונה לחלוטין, וזה אחד הדברים הנחמדים במקום הזה. לרחבה המרכזית נמשכים כל המרימים למיניהם, וכאלה שהרימו יותר מדי וחייבים להימרח איפשהו. בחלל הלאונג' הווליום של המוזיקה נמוך משמעותית ומאפשר שיח שבור מבלי לאמץ את הגרון. כך יכולנו מאילי ואנוכי לרכל בשקט על באי המקום מבלי לחשוש שישמעו אותנו. חלל הבר מכיל מקומות ישיבה על הבר ואידיאלי לדייטים, וחלל השולחן… הו חלל השולחן. חלל השולחן מורכב מ(איך לא) שולחן ארוך, כמו אצל המלך ארתור, בו תוכלו לשבת עם חבריכם וזרים זה לצד זה ("גבר! תביא OCB", "אין לי" "באסה לך שאני יושבת לידך ורואה שיש לך"). בחדר זה מוקרנים סרטי הוידאו ארט הכי דפוקים שיצא לנו לראות וניתן לומר שיצאתי מהסשן בחדר השולחן מחוללת לאללה. מאחר והערב שנכחנו בו היה בניחוח נוסטלגי נחשפנו לדור הראשון של היפסטרי העיר שגרם לנו לחוש כאילו עדיין לוקחים אקסטות עם הקפה של הבוקר.

ןידאו ארט דפוק. צילום: דנה כספ לביא
ןידאו ארט דפוק. צילום: דנה כספ לביא
בית הפסנתר. צילום: דנה כספ לביא
בית הפסנתר. צילום: דנה כספ לביא

עישון:

מותר לעשן במקומות המיועדים לכך עפ"י החוק.

מדד הקיא:

השירותים בבית הפסנתר אפלים וביזארים כמו שאר המקום. אני לא יודעת אם המנורה נשרפה או שזה הקטע של המקום אך תא השירותים היחיד בבר מואר ע"י נרות. חוויית ההקאה אינה קלה מאחר והתא קטן ואם לא הזדמן לכם להאיר עם הטלפון יכול מאוד להיות שתמצאו את עצמכם מכוסים בשתן של זרים. את הקיא שלי עשיתי בטיילור מייד השכן שבו יש יותר מרחב ומתקן ניגוב ידיים. אמריקה.

מדד המאנצ':

הדבר האחרון שאתה מצפה מבית הפסנתר הוא אוכל טעים. כל התפאורה של המקום פשוט לא משתלבת היטב עם קולינריה. אבל אולי זה העניין. הזמנו כריך ציידים עם בשר בקר מפורק שבושל שבע שעות עם גבינת צ'דר מעליו. מלכלך, טעים ומשביע הרבה מעל המצופה. המשכנו לתפוח אדמה שעבר שלושה שלבי בישול (כששאלנו מה הם נאמר לנו כי בשלב הראשון דרקון נושף אש על התפוחי אדמה, בשלב השני איש שמן מאוד יושב עליהם עד שהם נהיים רכים ובשלב השלישי יש טבילה. אנחנו לא יודעים במה, אבל יש טבילה) שלצדו מטבלים (קטשופ, מיונז וצ'ילי חריףףףףף). האופן שבו תפוח האדמה הוגש הזכירה פוטטוז אבל לא עם מרקם רך מדי כמו שלפעמים פוטטוז נוטים לחטוא בהם. קינחנו בארטישוק בלאבנה שהוא קלאסי לנשנוש שאינו כבד.

בית הפסנתר. צילום: דנה כספ לביא
בית הפסנתר. צילום: דנה כספ לביא
בית הפסנתר. צילום: דנה כספ לביא
בית הפסנתר. צילום: דנה כספ לביא

ולסיכום:

בית הפסנתר מביא חוויה שונה לסצנה התל אביבית. על שטח לא גדול הצליח בית הפסנתר ליצור ארבע אווירות שונות שיכלתי לדלג בקלילות ביניהם שיכורה ומטומטמת בלי מבטים שיפוטיים – כי תמיד היה מישהו שיותר שבור ממני. משהו טוב עובר על תל אביב: השיפוטיות הולכת הביתה, הביזיון מככב ולעלות על חפצים גבוהים זה מגניב. הייתי ממליצה לדייטיונרים להגיע לבית הפסנתר לפני השעה עשר ולעזוב לפני חצות ולפיקאפיסטים להגיע אחרי חצות ולא לעזוב לפני השעה עשר בבוקר. אם ב-FOMO עסקנן: למדתי בחוויה זו כי לצאת בערב שישי מהבית יכול להיות מעשה הגיוני אבל תכלס, איילה חסון מנצחת כל מועדון בעיר.

עלינו גבוה. צילום: דנה כספ לביא
עלינו גבוה. צילום: דנה כספ לביא

לבית הפסנתר