הדרך הארוכה אל החופש

הרומן של המפיק והדי.ג'יי אנקוסינאת'י אינוסנט מאפומולו, הידוע יותר בכינוי Black Coffee, עם המוזיקה, דומה במידה רבה לסיפוריהם האישיים של די.ג'ייז אחרים. בילדותו היה מתלווה לבן דודו וחבריו, שהיו מבוגרים ממנו בכמה שנים, בזמן שאלה תקלטו במסיבות קטנות ברחבי העיר. בבית הספר היסודי קפץ על ההצעה להצטרף לכיתת המוזיקה שאיתה המשיך עד סוף התיכון, ובקולג' כבר היה לו סטודיו משלו. אבל מאחורי הסיפור השגרתי לכאורה מסתתרת תפאורה גיאוגרפית שונה לגמרי: כיליד שנות ה־70 בדרום אפריקה, מאפומולו לא הכיר מציאות אחרת מלבד משטר האפרטהייד, שהגביל והפלה אותו בשל היותו שחור לאורך כמעט 20 שנה מחייו. אולם החוויה שנסכה בו את המוטיבציה האמיתית ליצור ולהתפרסם לא נבעה מרגשי נחיתות או מהטראומה הלאומית, אלא דווקא ממקרה אישי: בגיל 14 – בעודו חוגג עם רבים ברחובות את שחרורו של נלסון מנדלה מהכלא – עברה מכונית ופצעה אותו קשה בידו השמאלית. תאונה זו גרמה לו לאובדן שליטה על היד, מגבלה לא פשוטה למי שהחל זה עתה לתקלט. "חששתי מאוד לעתיד הקריירה המוזיקלית שלי אחרי הפציעה", מאפומולו נזכר. "הסתכלתי על די.ג'ייז שתקלטו עם וינילים וראיתי כמה קשה להכניס ולהוציא את התקליטים מהשרוול ביד אחת. היו לי מחשבות עמוקות בנושא: האם זה נגמר בשבילי או שיש לי עוד במה להילחם? זה שיבש אותי לתקופה ארוכה. אבל במקום לחשוב החלטתי פשוט להתחיל לעשות".

ההתמודדות הנפשית הקשה וההחלטה להתגבר על המגבלות, הביאו את מאפומולו לתובנות עמוקות בקשר לתפקידו ומחויבותו כלפיי הסביבה. "אם אלוהים היה רוצה שלא תהיה לי יד הייתי נולד ככה, אבל נולדתי עם שתיים ופתאום איבדתי שליטה באחת. אני מאמין שיש סיבה לכל, יש לקח מאחורי התאונה. זה הפך אותי למיוחד ונתן לי דרייב שאין לאחרים. זה גרם לי לרצות להצליח אפילו יותר, להשתמש בנסיבות כדי להעניק השראה לאנשים".
ואכן, מהרגע שבו החליט להתעקש על החלום, מאפומולו עבד קשה כדי להגיע לכמה שיותר אנשים ברחבי העולם. ב־2003 הוא נבחר לאחד משני המשתתפים הדרום אפריקאים באקדמיית המוזיקה של רד בול בקייפטאון. האירוע המתוקשר הקפיץ אותו למעמד של כוכב מקומי והתקלוטים שלו הפכו לאירועים מדוברים ועמוסי מעריצים.

בכל מה שהיה קשור להפקת מוזיקה, מאפומולו עדיין נאלץ להתמודד עם מצב כלכלי קשה: "באותה תקופה היה לי רק מחשב ואפילו הוא לא היה מהיר מספיק כדי לסחוב את תוכנות ההפקה. למזלי קיבלתי מתנה, או יותר נכון מקדמה, מידיד שהייתה לו חברת תקליטים. הוא רצה שאפיק אלבום רמיקסים לאמנים שלו וקנה לי מחשב מעולה עליו התחלתי לעבוד".

אלבום הבכורה שלו, שיצא ב־2005, הקפיץ את מאפומולו גם לתודעה הבינלאומית. את מה שהיה חסר לו בצד הטכנולוגי השלים בנגינה של כלים חיים וקולות של זמרים, מה שעזר לו ליצור סאונד מיוחד, חם ושורשי שלא היה דומה כלל להאוס הפופולרי שהגיע באותה תקופה מארצות הברית ומבריטניה. "כשהתחלתי לקבל מלייבלים באמריקה בקשות להשתמש במוזיקה שלי, הבנתי שהיצירה מתחילה לצאת לעולם הרחב. הייתי קצת מופתע, כי שהתחלתי עם המוזיקה זה היה במסגרת להקה וניסינו ליצור קשרים באמריקה. בסוף זה היה דווקא אלבום הסולו שלי שייצר עניין".

כשהרגיש מאפומולו יציב מעט יותר מבחינה כלכלית, החליט שהוא רוצה להעניק לסביבה בדרך מעשית יותר – הוא פתח קרן על שמו שאותה השיק עם מופע תקלוט של 60 שעות רצופות לשם גיוס כספים ועזרה לנזקקים. במקביל התחיל מאפומולו להשקיע מאמצים בטיפוח התרבות בדרום אפריקה, עם ייסוד קונצרט שנתי רב משתתפים בשם Rising  Africa – אירוע שהיה חסר לדבריו בדרום אפריקה. "אני עושה את זה לא רק כדי לתרום כסף, אלא גם כדי לעורר השראה באנשים לעזור לסביבה בדרכים אחרות: אפשר לבשל, אפשר לעזור למוגבלים, לתלמידים בבית ספר". מאפומולו מסרב לראות במפעל שלו פועל יוצא של צורך מקומי בלבד וטוען שהרעיון של עזרה הדדית צריך להיות קונספט גלובלי: "יש צורך במיזמים כאלה בכל העולם, לא רק בדרום אפריקה", הוא טוען.

בשנים האחרונות זכה מאפומולו לגל נוסף של פופולריות והכרה: האקזוטיות של הסצנה והגוון המיוחד של מוזיקת ההאוס הדרום אפריקאית גרמה לעיתונאי המוזיקה לסמן אותן כדבר החם הבא. הבאזז סביב הסצנה יצר ביקוש לאמנים המקומיים ול־Black Coffee במיוחד, במועדונים גדולים בכל רחבי העולם, כולל ה־10DC באיביזה, קונקריט בפריז והפנורמה בר בברלין. כך מצא את עצמו מאפומולו מעביר את מרכז הכובד של עבודתו לטיולים ולתקלוטים ברחבי העולם ובמפגש עם קהל שונה ומתאגר מזה הקבוע שלו. "ההאוס מאוד פופולרי בדרום אפריקה. הקצב שלו מאוד מהיר וכל הזמן יוצאת המון מוזיקה חדשה. אז כשאתה מנגן שם, חשוב להיות עם אצבע על הדופק וכל הזמן להיות צעד אחד לפני כולם. אנשים באפריקה באים למסיבה בשביל סט מהיר, לכן הסטים שאני מנגן שם יחסית קצרים. בגיגים בינלאומיים, אנשים באים בשביל לשמוע אותי מנגן את הלהיטים שלי, לא מוזיקה חדשה. הם רוצים לשמוע שירים שהם מכירים".

מאפומולו מתייחס להצלחה רק במושג של כמות האנשים אליהם הוא מגיע כמוזיקאי. ראיונות, עיצוב תדמית, חשבון אינסטגרם עם תמונות יפות מפסטיבלים ברחבי הגלובוס – אלה לא דברים שמעסיקים אותו. גם לראיון הזה הוא עונה במבוכה וניכר שהוא אדם מופנם, עניו ואניגמטי שאינו שש לשתף פרטים מחייו האישיים. נדמה שהוא לא ממש אוחז בדעה או בידיעה על תעשיית המוזיקה הסובבת אותו, והוא ממשיך להיות ממוקד במטרה העיקרית שלשמה הוא מאמין שהוא כאן: "בגלל הרקע שלי יש לי רעב עצום להצלחה ואני עדיין חולם על שיתופי פעולה גדולים שאני רוצה להוציא לפועל. הייתי רוצה לנגן בכל הבמות הכי גדולות בעולם ולייצג את מה שאני מייצג עכשיו, רק ליותר אנשים ומבלי להשתנות. מי שמעריך אותי מהאלבום הראשון שהוצאתי, יעריך אותי עד האחרון, בידיעה שלא השתניתי כדי לקבל עוד תשומת לב או חשיפה".

Black Coffee  יתקלט בבלוק, חמישי 23:30. עוד בבלוק יתקלטו יוגו ועפרי גופר בזמן שבסקוואט יתקלטו Radio Slave ואנה