חצות בפריז

בניגוד לדי.ג'ייז רבים שמתייחסים לתקלוטים כתצוגת תכלית ראוותנית של יכולותיהם – שלעתים אינן מרשימות כלל – דימיטרי פרום פריס עולה לעמדה קודם כל כדי לגרום לקהל ליהנות. "בליינים מגיעים למועדון, לא לבית ספר", הוא אומר. "מה שגרם לי להפוך לדי.ג'יי מלכתחילה היה הרצון לחלוק עם אנשים את המוזיקה שאני אוהב. להעביר לאנשים שהם לא בהכרח צריכים לסמוך על מה שהלייבלים הגדולים מכתיבים. אני מנסה לבדר את הקהל עם דברים לא בהכרח מוכרים, פשוט כי הריגוש ממשהו לא צפוי הוא תמיד גדול יותר".

דימיטרי פרום פריס, שנולד בתור דמיטרי יריסמוס, אמנם מתגורר בפריז, אך את כינויו נאלץ להדביק לעצמו כדי למנוע בלבול – מישהו ניסה לקחת קרדיט על האדיטים הראשונים שערך והפיץ בכמויות קטנות בין חבריו הדי.ג'ייז. אף שמאז עברו כבר יותר משני עשורים, דימיטרי עדיין אינו מרבה להפיק קטעים שלמים בעצמו ומשתדל להתרכז בעריכת אדיטים ורמיקסים, משום שלדעתו זה הדבר שבו הוא הכי טוב. "למרות ההתקדמות שעשיתי בתחום, ההפקה עדיין קשה לי", הוא מספר. "בין היתר אני משתדל לשתף פעולה עם מפיקים אחרים כדי להתגבר על המחסומים האלה". בדיסקו הוא התאהב כמעט במבט ראשון, ומאז ומתמיד ראה בה מוזיקה עם תוכן רגשי גדול. לצד הרצון שלו לשמח את הקהל, הוא אינו מוכן להתפשר ומשלב המנוני פופ של מדונה ושל מייקל ג'קסון עם פניני סול ישנים וקטעי Fאנק ודיסקו על זמניים שהוא בוחר בקפידה. "הדיסקו הוא השרטוט הבסיסי לכל דבר אחר במוזיקת דאנס היום. האסוציאציה בין מקצב הארבע על ארבע של הדראם אנ' בייס עם צליל ההי־האט הפתוח שמגיע מהדיסקו ונמצא היום ב־99 אחוז ממוזיקת המועדונים. הדיסקו חזר לאופנה בשנים האחרונות בגלל הצד האישיותי שבו – הוא נעשה על ידי אנשים שמגיעים מערבוב של תרבויות ושורשים, ששרים ומנגנים על כלים אמיתיים. יש לו את האותנטיות הגדולה מהחיים הזו שחסרה בהרבה מהמוזיקה שמפיקים יוצרים היום על המחשב הביתי".

משום שפריז הייתה ועודנה בירת אופנה בלתי מעורערת, מצא עצמו דימיטרי גם רוקח פסי קול לתצוגות אופנה של המעצבים הגדולים מכולם. הוא אינו חושב שזו סטייה ממהותו המוזיקלית האמיתית ואף מוצא גרעין משותף לעבודה זו ולתקלוט: "הגרעין המשותף הוא תמהיל של אסתטיקה ורגשות שיוצר תוכן עם סטייל. כל דבר שמנסה לשלב בין המרכיבים האלו הוא צורה של אמנות – ואמנות מתקשרת לאמנות, לא משנה מהי צורתה".

גם העבודה שלך בלייבלים מסחריים כרמיקסר הייתה אמנות?

"נשכרתי על ידי הלייבלים הגדולים בזמן שלא הרבה הבינו מה זה להיות רמיקסר או איך לעשות את זה. זה אפשר לי להיות בעמדה חזקה מספיק כדי להגן על היצירתיות שלי ממטרות הרווח שלהם. בימינו זה כבר לא המצב, ולכן אני מעדיף את החופש היצירתי הגדול יותר שמתאפשר בתחום האינדי".

עוד דבר שמפריע לדימיטרי הוא הנוכחות המוגברת של די.ג'ייז בפסטיבלים. לפני כמה שנים העיד בראיון כי הוא מסרב באופן שיטתי להצעות מפסטיבלים ואינו רואה שום דבר הגיוני בלנגן במרכזה של במה ענקית ל־20 אלף אנשים.

שינית את דעתך עכשיו, כשהדי.ג'ייז הפכו לחלק בלתי נפרד מהפסטיבלים?

"זה מעט שונה, מכיוון שהיום אין כבר כל כך הרבה מקום ליצירתיות במועדונים – הרבה אנשים איבדו את הסבלנות למוזיקה שהם לא מכירים והאספקט התרבותי של הקלאבינג מתכווץ. לצד זאת פסטיבלים הצליחו עד כה לשמר את גון השואו קייס המוזיקלי שלהם. המבחר הגדול של המוזיקה שהפסטיבלים מציעים, מביא לכך שמי שנמצא בקהל כשאתה מנגן, נמצא שם בגלל המוזיקה. למרות זאת אני עדיין חושב שמקומו של הדי.ג'יי אינו במרכז הבמה העצומה, בניגוד ללהקות חיות שעושות יותר מלנגן מוזיקה מוקלטת. אבל בהתחשב באיך שהמועדונים נראים עכשיו, לנסות פסטיבלים שוב יכול להיות דווקא שינוי מעניין".