בואי, הולכים: פרידה מהאנושי שבחייזרים, מהעקבי שבזיקיות

דיוויד בואי תפס את עצמו פחות כג'ון לנון והרבה יותר כסמואל בקט. הוא ניחן ביכולת האבסורדית להתרסק תמיד באותה המכונית ואיכשהו להמשיך לנסוע. מילות פרידה

דיוויד בואי. עבודה של חואן בארלטה
דיוויד בואי. עבודה של חואן בארלטה
12 בינואר 2016

שתי קלישאות נשמעות כעת שוב ושוב בכל הספד, ידיעה ומהדורת חדשות: שהוא היה חייזר שבא אלינו מהכוכבים ושהוא היה זיקית שהחליפה זהות שוב ושוב. יש ממש בשתי הקלישאות הללו. קשה לבטל אותן, בוודאי כשהן תודלקו היטב על ידי האיש עצמו. ובכל זאת, תחושה קלה של חוסר נוחות אופפת את המעריצים הכבדים כשהם רואים את הגיבור שלהם מצומצם לשתי הכותרות האלה. איך ייתכן שהאיש שיצר גוף עבודה כה שלם ועקבי מזוהה דווקא עם זיקיותו? איך יכול להיות שהאדם שכל כולו חזון הומני עצום ממדים מזוהה דווקא עם חייזריותו? לכן לפני המליצות שבאות להגדיל אך מטבען מקטינות, כדאי להתחיל מקביעה עובדתית פשוטה: דיוויד בואי, שנולד באנגליה ב־8 בינואר 1947 והלך לעולמו בניו יורק ב־10 בינואר 2016, היה האמן הכי גדול של העידן שלנו. לא "אחד ה", לא "אחרון ה", לא "מגדולי". גוף העבודה של בואי ראוי להיזכר כדרגה בפני עצמה בתולדות התרבות הפופולרית. לא הייתה עוד תופעה כזאת וכנראה כבר לא תהיה.

המפתח להבנת הגדולה של בואי טמון אולי דווקא בפער שבין חייזר לבן אנוש. בהכללה גסה, האמנות המודרניסטית של החצי הראשון של המאה ה־20, שבעת מלחמות עולם ומפוכחת מתקופת הנאורות, חשדה ברגשות וניסתה להשתמש ביצירה כדי לבחון את המנגנון האנושי ממבט על, מבחוץ – קצת כמו חייזר. בהכללה גסה לא פחות, הפופ והרוקנ'רול של שנות ה־50־60 היו תגובת נגד לתופעה הזאת: אמנות חושית לגמרי, שמדברת קודם כל אל הלב והאגן ורוצה לסחוף את ההמונים לחוויה רגשית, אנושית, קולקטיבית. המודרניזם והפופ אמנם נפגשו מדי פעם אבל זה היה פלירט צורני בלבד. הביטלס אתגרו את המאזין עם אוונגרד, אבל גם זה היה רק כדי להגיד לו בסוף שכל מה שצריך זו אהבה.

דיוויד בואי בטור של "סטיישן טו סטיישן" בוומבלי. צילום: GettyImages
דיוויד בואי בטור של "סטיישן טו סטיישן" בוומבלי. צילום: GettyImages

במקום כוכב רוק

ואז הגיע בואי, שלא האמין בזה. בתפיסה העצמית שלו הוא היה פחות ג'ון לנון, הרבה יותר סמואל בקט, והוא אכן ניחן ביכולת אדירה להביט על החוויה האנושית מבחוץ. אבל איכשהו היכולת הזאת פגשה נשמה ענקית של יוצר פופ פנומנלי. המפגש הזה, בעוצמות האלה, קרה רק פעם אחת בהיסטוריה ויצר את החיה הנדירה מכולן: אמן שהוא גם הכי חכם וגם הכי מרגש. גם הכי אינטלקטואל וגם הכי סקסי. גם גבוה וגם נמוך. ששובר לך את הלב וגורם לך לחשוב מחדש על החיים שלך באותה נשימה. שהוא יצור מרוחק ותמיד בלתי מושג, ובאותו הזמן חבר קרוב, אינטימי עד כאב.

ואולי זהו גם המפתח להבנה של בואי כיוצר שהוא גם עקבי וגם זיקית. בואי אכן החליף שלל מסכות לאורך הקריירה שלו, ובכל זאת, אם מקשיבים היטב לתוכן, מבינים שכל הווריאציות נגעו באותן נקודות מהותיות: בדידות, ניכור וניסיון הרואי לפרוץ דרך אלה לתוך חוויה רגשית אותנטית.

במובן הזה, הבחירה להחליף זהות וללבוש צורה חדשה פעם אחר פעם הייתה לא רק הצהרה בפני עצמה, אלא בעיקר אמצעי אמנותי: בואי תמיד התמסר לז'אנרים מוזיקליים ובאותו זמן הסתכל עליהם מהצד, התקרב ושמר על מרחק במקביל. הסול שלו היה מרקיד, אבל באמצעות הדמות הסוציופתית של הדוכס הלבן הרזה הוא הצליח להפוך על ראשו את המושג "מוזיקת נשמה"; הגלאם רוק שלו היה גדול מהחיים, אבל הדמות של זיגי ניפצה את המיתוס של עצמה תוך כדי תנועה; ודווקא כשבחר להתקרב לאזורים הקרים והמכניים יותר של הקראוט רוק בתקופת ברלין, הוא הפגיש אותם עם הפרסונה האישית והחשופה ביותר שלו. אחרי הסיקסטיז, שקידשו את ה"אותנטי", את האתוס של אמן רוק כגיבור נטול מסכות ששם את הבולשיט בצד – דיוויד בואי השתמש בדיסוננסים האלה כדי לגלות לנו את הסוד האדיר הזה: שהמפגש עם הניכור מוליד אינטימיות; שבתוך השקר מסתתרת אמת מדויקת יותר.

כביש אבוד

מקבלים צ'אנס אחד להיפרד מגיבור תרבות של פעם בחיים. אתה רוצה להגיד עליו הכל כי הוא היה בשבילך הכל, ואתה רוצה לחגוג אותו עם כולם אבל גם מת לומר משהו ייחודי, שיידעו שהאיש הזה הוא קודם כל שלך ורק אחר כך של כל האחרים. אתה גם רוצה להספיק לגעת בעוד המון נקודות שפספסת: החשיבות שלו לתנועה הקווירית, הגאונות המלודית, הקול הנדיר, האסתטיקה של הגנבה, תחושת החירות האישית שהוא נסך ברבים כל כך. אז איך בכל זאת להיפרד מדיוויד בואי?

אולי עם "Always Crashing in the Same Car", שיר קטן ונפלא מהאלבום "Low" שיצא ב-1977. זהו שיר פרדוקסלי לכאורה. איך אפשר להתנגש באותה מכונית שוב ושוב? הרי המכונית נהרסה בפעם הראשונה שהתנגשת בה. אבל בואי ידע שאפשר להתנגש שוב ושוב באותה מכונית, לעשות את אותה טעות שוב ושוב, וזה לא אומר שאתה לא נוסע ומתקדם, בדרך ממקום אחד למקום אחר. המצב האנושי הבסיסי לא משתנה, והבעיה שהייתה לך עם עצמך אתמול היא אותה בעיה שתהיה לך מחר; אבל בתוך ה"אתה" הלא משתנה הזה יש אינסוף אפשרויות תנועה, ובטווח הזה אתה יכול להיות זיקית, לבחור לעצמך מסכות חדשות ולהגיד לעצמך דברים חדשים על עצמך. זה שיעור אחד מני רבים שבואי השאיר מאחוריו. וזה שיעור אופטימי.