במילה אחת, בונו חשף עד כמה הוא סקסיסט

בונו הוא אחד מהאנשים המושמצים ביותר בעולם המוזיקה גם בלי לצאת סקסיסט בראיונות, אבל אתמול הוא הצליח לכבוש גם את הפסגה הזו. בכתבת שער למגזין רולינג סטון הוא פצח במונולוג על ההפיכה של הרוקנרול לנשי יותר, או אפילו "בחורתי" או "ילדותי" במובן של "בת" ("girly"). הוא לא מסביר אם המילה הזו מציינת מוזיקה "רכה", "עדינה" או "מנומסת" יותר, אבל מבהיר שבעיניו זה בהחלט גרוע.

בדיון על עולם המוזיקה של ימינו, אמר סולן U2 שהוא חושב ש"המוזיקה הפכה למאוד נשית. ויש כמה דברים טובים לגבי זה, אבל היפ הופ הוא המקום היחיד שבו זעם של גברים צעירים יכול להתבטא כרגע – וזה לא טוב". מעריצי U2 ותיקים, שאני נמנית ביניהם, ודאי זוכרים את האובססיה המביכה של בונו להיפ הופ ולאר אנ' בי. מהביצוע המזוויע עם מרי ג'יי בלייג' לקלאסיקה "One" (שקיבלה מעמד מיתי בזמן אמת ובהחלט לא הייתה זקוקה לחידוש) דרך ההתחנפויות לביונסה ולג'יי זי ועד לאירוח של הלהקה באלבום DAMN של קנדריק לאמאר השנה – בונו תמיד ניסה להידחף אל תוך עולם ההיפ הופ. לכן סביר להניח שמה שהניע את האמירה הזו הוא קודם כל הערצה מתרפסת. כלומר, יותר ממה שבונו חושב שזה לא טוב שהמוזיקה הפופולרית בימינו הפכה ל"נשית", הוא רוצה להרים לחבר'ה "שלו", כמו הילד הגיק שרוצה להרשים את המגניבים של הכיתה, ליצור אויב משותף כדי להתלכד נגדו, גם אם רק לרגע.

הבעיה היא שמה שמסתתר מאחורי האמירה הזו הוא מגוחך הרבה יותר, ושגוי מהיסוד. בונו טוען של"גברים צעירים" אין איפה להתבטא מוזיקלית, כי אין כבר "רוק גברי וחזק" או מה שלא נמצא בפנטזיות שלו, שיאפשר לגברים צעירים לפרוק דרכו את הזעם שלהם. האמירה הזו מוכיחה שבניגוד למה שבונו מציין בריאיון, על כך שילדיו מכירים לו מוזיקה חדשה, הוא לא באמת יודע מה קורה בעולם מבחינה מוזיקלית. מעניין גם אם בין משחקי גולף עם פוליטיקאים לטיסה במטוסו הפרטי לאחת מהאחוזות שלו ברחבי העולם יצא לבונו להאזין לזעם בהרכבי הרוקנ'רול הנשיים המצליחים Diet Cig, Sheer Mag, Bully או Downtown Boys, או אפילו הקטנים יותר – כמו War on Women וPottymouth, לצד דף צ'ונקי, הילה רוח ולילה הישראליות, ועוד רבות אחרות. כלומר, רוצה זעם? יש זעם. רוצה רוקנ'רול? יש רוקנ'רול. מה חסר בעצם?

"גירלי"? הילה רוח (צילום: בן פלחוב)

מעבר לכך, האמירה משונה גם אם מסתכלים על הנתונים של עולם המוזיקה ב-2017, שנשלט על ידי גברים – גם אם לא צעירים במיוחד. מחיפוש מהיר בגוגל של "האמנים המרוויחים ביותר בשנת 2017" עולים כמה שמות: גאנז אנד רוזס, U2, ג'סטין ביבר, מטאליקה, דפש מוד, רד הוט צ'ילי פפרס, אדל ואד שירן. רק אישה אחת נוכחת ברשימה. אילו נשים מגבילות את הפרנסה או היצירה של האמנים הגברים האלו? כמו כן, במהלך שנת 2017 היו 31 שבועות רצופים בהם לא היו כלל נשים בראש מצעד הבילבורד, עד שהלסי הצילה את המצב. לכן, הטענה של בונו בדבר ה"הנשייה" של תעשיית המוזיקה לא מבוססת על מציאות עובדתית, אלא על רגש: פחד. כלומר, גם אחד מהמוזיקאים הכי עשירים, מוערכים ומצליחים בעולם לא יכול להתמודד עם הפחד הבסיסי ביותר – מחדירת נשים אל תוך מועדון הגברים הסגור של עולם הרוקנ'רול.

וזה לא נעצר כאן. בונו מוסיף: "כשהייתי בן 16, היה בי המון זעם. אתה צריך למצוא מקום בשביל זה ובשביל גיטרות, ואם זה עם מכונת תופים – לא אכפת לי. ברגע שבו זה הופך למשהו משומר, זה פאקינג נגמר. אפשר באותה המידה לשמר אותו בפורמלדהיד. בסופו של דבר, מה זה רוקנ'רול? זעם הוא בלב של זה". אפשר לפתור בקלות את הציטוט הכללי מדי, הלא מנומק ובגדול קצת דבילי הזה ב"הנה עוד דינוזאור רוקנ'רול שמדבר על הימים הטובים ההם, שבהם עשו מוזיקה 'טובה באמת'". אבל מאחורי הטענה הזו של בונו מסתתר שוב אותו הפחד: שברגע שנשים ייכנסו לזירה, הרוקנ'רול יאבד מה"אמת" שלו, מהטוהר שלו – כי רוקנ'רול הוא במהותו גברי. הוכחה לכך הוא מביא באמצעות "כמה להקות רוקנ'רול נהדרות שהיה להן את הזעם – The Who ופרל ג'אם". עם כל הכבוד (הרב) לאדי וודר ולחבריו של רוג'ר דלטרי, לצידם יש גם לא מעט נשים שהזעם הניע את היצירה שלהן. למשל פטי סמית' שהבעירה באש כל מילה ב"Horses", או נינה סימון שכתבה שירי מחאה עוד לפני שבונו ידע לאיית "אפריקה".

יכול להיות שאם המראיין לא היה יאן ונר, אחד ממייסדי המגזין, עוד גבר לבן בעמדת כוח, בונו היה מקבל טענת נגד כלשהי, ונזכר שנשים היו ברוקנ'רול מאז ומעולם, עוד מאז שסיסטר רוזטה ת'ארפ הרימה גיטרה אי שם בשנות השלושים. אבל המראיין פשוט המשיך לשאלה הבאה, כאילו לא נאמרה כאן טענה שמעליבה יותר מחצי מהאוכלוסיה. והנה קול קורא למתכנתות אייפון או האקריות שקוראות את זה: אני אכין מיקסטייפ של הרוקנ'רול הנשי הטוב ביותר של 2017, ואתן תכניסו אותו לאייפון של בונו.