גיבסון בצרות, אבל מספידי רוק הגיטרות מפספסים דבר חשוב
השמועות על מות רוק הגיטרות היו מוקדמות. גיבסון האגדית אולי על סף פשיטת רגל, אבל מי שממהר להספיד את הגיטרה החשמלית שוכח שטרנדים במוזיקה אף פעם לא הולכים לכיוון אחד
בתוך עליית גג נטושה, בין ערמות חפצים מאובקים ומתחת לשלושה ארגזים, נמצא קייס חום מתקלף. בתוכו נחה גיטרה צהבהבה שבקצה האחד שלה נחתם הכיתוב "Gibson" ותחתיו – "Les Paul". בצד האחורי של הקצה המסומן נחרט מספר בן חמש ספרות. בדיקה קצרה בגוגל תטיל אור גדול: מדובר בגיטרה שיוצרה ב־1959 ועלותה, נכון לאותה שנה, 275 דולר. היום, אחרי 59 שנים, שווייה עומד על 400 אלף דולר לערך. "לס פול בעליית הגג" היא לא אגדה אורבנית אלא תרחיש שחזר על עצמו ב־30 השנים האחרונות בעיקר בארצות הברית. הערך של דגמי הלס פול מ־1959 וגיטרות גיבסון נוספות עולה בקצב יציב מסיבות טכניות – ההתיישנות של העץ, למשל, תורמת לסאונד עמוק ועשיר יותר; ומסיבות רומנטיות – קהילת חובבי הגיטרות היא קהילה שמרנית שדוחה על הסף חידושים טכנולוגיים ותשקיע את כל הונה על וינטג' ורפליקות מדויקות.
בחודש האחרון הכותרות זועקות: "גיבסון נמצאת על סף פשיטת רגל", "רוק הגיטרות מת". דיווחים כאלה על תאגיד בסדר הגודל של גיבסון אמורים להעיד על מהלך היסטורי משמעותי, או לכל הפחות על שינוי התנהגות ותודעה צרכנית. אלא שבמקרה של חברת היוקרה מנשוויל ובניגוד להשערות – מאחורי הכשלים לא מסתתרת רפורמה עיקשת של צרכנים, אלא בעיקר הנהלה שסטתה והובילה את גיבסון לתסבוכת כלכלית לא פשוטה בצל עסקאות בעייתיות. המפלצת קמה על יוצריה, ואם אלה לא יצליחו להחזיר הלוואות בנקאיות בגובה 145 מיליון דולר עד יולי הקרוב, גיבסון אכן תמצא את עצמה בפשיטת רגל. עם זאת, בניגוד להכרזות – הגיטרה החשמלית והרוקנ'רול שבעקבותיה לא באמת עומדים בפני איום קיומי. במקביל להלוואות מהבנקים, מחזור ההכנסות השנתי של החברה עומד על כ־1.7 מיליארד דולר. בשלוש השנים האחרונות אמנם חלה ירידה (מ־2.1 מיליארד דולר), אך זהו עדיין מספר אסטרונומי שמעיד על קהל צרכנים אדוק.
עוד כתבות מעניינות:
הלהיט האמיתי בספוטיפיי הוא בכלל לא הקטלוג המופלא
ממוזיקת נעורים לאחד האלבומים המרגשים של השנה
מדריך לפסטיבלים השווים באמת של קיץ 2018
הסיפור של גיבסון מתחיל ב־1902 בנשוויל, טנסי, אז החל ארוויל גיבסון לייצר מנדולינות. הסיפור המעניין יותר של גיבסון מתחיל דווקא בשנות ה־50, אז החברה כבר ייצרה גיטרות מעץ מלא וללא תיבת תהודה (Solid Body) – דגם שלימים יהפוך למוצר הדגל של גיבסון וייקרא על שם נגן הקאנטרי ג'אז לס פול אשר נתן חסות לגיטרה, אף שחלקו בתכנונה היה מינורי. לס פול (הגיטרה) ולס פול (המוזיקאי) התמזגו לאסטרטגיה עסקית שיכולה להרעיד שווקים לאורך זמן רב, כפי שהוכיחה חברת הענק.
"אני צריך לקחת חתיכת עץ ולגרום לה להישמע כמו פסי רכבת, אבל זה לא מספיק", אמר לס פול בעבר. "צריך לעשות את זה בצורה מעוררת השתאות כדי שהאדם שמנגן על זה יחשוב על הגיטרה במונחים של מאהבת, ברמן, פסיכיאטר טוב – מה שלא יהיה".
הכניסה של דגם לס פול לשוק המוזיקה (בצד טלקסטר של פנדר) מסמנת במובנים רבים את תחילת עידן הרוקנ'רול והבלוז החשמליים. עם אוהדיו המושבעים אפשר למנות את ג'ימי פייג' שהחזיק בדגם מ־1958, קית' ריצ'רדס שניגן על דגם מ־1964, אריק קלפטון שהחזיק בגיטרה מ־1965 (עד שעבר לדגם מ־1959 עם קרים) וסלאש שהשתמש ברפליקה ל־1959. גיבסון ייצרה דגמים נוספים שנועדו להתחרות במשקלים ובמחירים של חברות מקבילות, בהם גיטרת הנפח ES ששימשה בעיקר נגני ג'אז, SG שפורסמה כ"גיטרה עם הצוואר המהיר ביותר בעולם", Fire Bird ו־Flying V שצורתן הייתה קיצונית יותר וניסתה לטהר את אווירת האולד פאשן במפעל היוקרתי של גיבסון.
באנלוגיה גסה, גיבסון ופנדר הן מיקרוסופט ואפל של תעשיית הגיטרות; אין להן מתחרים משמעותיים מספיק (אף שחברות הבוטיק צברו תאוצה בעשר השנים האחרונות), אין ביניהן תחרות על האבטיפוס שכן גיטרות חשמליות יוצרו עוד בשנות ה־30, הן ממותגות באופן שונה, יש להן שגרירים מזנים אחרים; ואת דגם הגיטרה החשמלית של הפופ והרוק שנותר בדיוק כפי שהיה כשהומצא בשנות ה־50 הן ייצרו פחות או יותר במקביל, עם פער קטן לטובת פנדר. שתי החברות נשענות על הדגמים הראשוניים ומפיקות הון גדול מהעתקות חוזרות ונשנות שלהם.
בעולם ממוחשב של ביטים ואלקטרוניקה, המשחק הרומנטי של חברות כמו גיבסון ופנדר – שלא בדיוק מתקשות למכור מוצרים מהליין היוקרתי שלהן – שומר עליהן יציבות יחסית, גם (ובעיקר) כשהתעשייה משתנה בקצב אגרסיבי ונוטה להתרחק מהצלילים האנלוגיים. בהקשר הזה חשוב להגיד שאלה לא שנים נהדרות לגיטרה, ועל כך יעידו נתוני המכירות הדועכים. על כן חברות הנגינה בוחרות לרוב להשקיע תקציבים שמנים על הקהל הוותיק והנאמן הרבה יותר מאשר על קהלים צעירים ופוטנציאליים. למרות זאת, כמו בתעשיות מקבילות גם כאן יש סימנים של רגרסיה והתעוררות. ראיה מוצקה לכך היא החזרה לדיסקו־Fאנק ולצליל הגיטרות של שנות ה־70 וכן לפופ האקוסטי.
כל חשש למותג האיקוני שהקים אורוויל גיבסון והפך לשם נרדף לגיטרות חשמליות הוא הגיוני, אף שצריך להימנע מהיסטריה ופרנויות ולקרוא את הפרטים הקטנים שמעידים על הכסף הגדול ובעיקר לזכור שהכלכלה, כמו טרנדים תרבותיים, נעה כמטוטלת. מאחורי הדרמה האחרונה עומדת אימפריה כוחנית שנפילתה אמנם אפשרית אבל עוד רחוקה. הבהלה היא תוצר לוואי טבעי, אבל לפחות בינתיים כדאי להחליף אותה בפשפוש אגרסיבי בעליית הגג (או הבוידעם) של סבתא וסבא ולקוות שיגיע קצ'ינג מחריש.