הלהקה הכי גרועה שפעם אהבתם
ב-2019 לאף אחד לא איכפת שלהקה "מתמסחרת" ובכל זאת, וויזר מצליחה לבזות אקטיבית את המורשת שלה כדי להישאר בתודעה. זה ממש לא חינני
מתי להקה נגמרת? האם זה קורה רק כשהיא מתפרקת? האם זה קורה כשנגמר לה הסוס היצירתי, כשהיא כבר לא כותבת שירים טובים? אם כן, כמה מעידות, טעויות, אלבומים גרועים ואיומים אפשר לסבול לפני שלהקה עוברת מהקטגוריה של "טובה"ל"גרועה"? האם זה חשבון פשוט: כמה אלבומים טובים מול כמה אלבומים טובים? לא, זה מורכב יותר. יש הרבה להקות שנשארו בסביבה יותר מדי זמן, המשיכו לנגן קטעים חדשים שלא מעניינים אף אחד כשהקהל רק מחכה לשמוע את הלהיטים מהניינטיז ועדיין לא איבדו את האמינות שלהן. רק במקרים מעטים זה גורע באופן פעיל מהישגי העבר שלהן. וויזר, שיצרו כמה אלבומים מבריקים בתחילת הקריירה שלהם, לא רק שכבר הפכו ללהקה כזאת – הם מתעקשים לחפור לעצמם בור עמוק יותר ויותר, כאילו זה כיף להם.
עוד כתבות מעניינות:
תעשיית הטלוויזיה המקומית במשבר חסר תקדים
"פאנץ'" החדשה חוזרת לראשית הסטנדאפ בישראל
איך תראה הטלוויזיה של העתיד?
זה אפילו לא הקאבר המאולץ והמיותר שלהם ל"אפריקה"של טוטו, שיר אייטיז שגדולתו המוזיקלית לכאורה היא לא יותר מאשר מם אינטרנטי מתיש במיוחד. מותר ללהקה להקליט קאבר דאחקה. מותר לה אפילו לכופף את מקל המודעות העצמית עוד קצת וללהק את ווירד אל לשחק את סולן הלהקה, ריברס קואמו, בקליפ הנלווה. זה קצת יותר מדי מטא, אבל גם זה לא נורא בפני עצמו. זה אפילו לא אלבום הקאברים הסתמי והריקני שנתפר ללוות אותו בזריזות לאור ההצלחה הרגעית (הקאבר היה הפעם הראשונה שוויזר חזרו למצעדי הפזמונים האמריקאיים מזה שנים ארוכות).
הרגע הזה הגיע השבוע, אצל ליצן הלייט נייט החייכן ג'ימי פאלון – שהרצון שלו להיות ויראלי, שבוע אחר שבוע בכל מחיר הופך אותו בעצמו לבדיחה. וויזר עלו לשיר את "באדי הולי", הלהיט שבנה להם את הקריירה בימי אלבום הבכורה שלהם "Blue Album", בסגנון בארברשופ, כשהם לבושים בחליפות פסים ונראים כאילו באופן כללי, טוב מותם מחייהם. זה היה הרגע בו וויזר עברו מלבוז לעולם ללבוז לעצמם. בשביל מה? בשביל לקדם את האלבום הבא שלהם, "Black Album" (יש עוד ארבעה אלבומים מקוטלגים לפי צבעים באמצע, ועוד כמה עם שמות), שייצא מחר.
ב-2019, קשה מאי פעם להגיד על להקה שהיא "התמסחרה", מושג שכמעט והתרוקן ממשמעות בימים שבו כל המוזיקאים, גדולים כקטנים, נשענים על דפוסים דומים של קידום עצמי ומה שמשתנה הוא רק הטון וההיקף בו הדברים נעשים. במקרה של וויזר הסוגיה הזאת רלוונטית ולא רלוונטית בו זמנית. הם אמנם שייכים לדור של להקות הרוק האלטרנטיבי של תחילת שנות ה-90 שהסוגיה הזאת הייתה תמיד מהותית לגביהן (לפעמים בגלל הקהל, לפעמים בגלל הלהקות עצמן, שנהגו להיאחז באותנטיות שלהן בסבלנות רבה, עד שהייתה מגיעה הצעה טובה יותר), אבל חלק גדול מהקסם שלהם היה הסירוב המוחלט שלהם, מאז ומעולם, לשחק את המשחק הזה. פעם היה להם היעדר פוזה במקום פוזה; היום הפוזה שלהם היא-היא היעדר הפוזה.
אז זהו סופה של וויזר, שהייתה פעם להקה כל כך לא מגניבה שהיא הייתה להקה מגניבה. היום נשארה מזה רק הקליפה הלא מגניבה. קואמו, שתמיד היה קצת דוד מביך, איבד גם את הדבר האחרון שהיה לו: את הקריצה האירונית שלו. אז מה יעלה בגורלם של וויזר אחרי "האלבום השחור" שלהם, שיצא בעוד שלושה ימים, ואם לשפוט לפי שני הסינגלים הראשונים, יהיה מלא בעוד הרבה יותר מאותו פופ-רוק חסר ייחוד וחן שהם משחררים כבר יותר מדי שנים? קואמו מבטיח שני אלבומים, אחד אלבום גיטרות בשם "Van Weezer" (קריצה ללהקת ההייר-מטאל עתירת הסולואים ואן היילן) והשני אלבום מבוסס קלידים בשם "Okay Human" (קריצה אתם יודעים בדיוק למי). הוא רציני?הוא מטריל? הכי מטריד, שנדמה שאפילו הוא בכלל יודע את התשובה לשאלה הזאת. להקה נגמרת באופן סופי ומוחלט כשהיא מתבזה, כשהיא יודעת שהיא מתבזה, כשלא אכפת לה להמשיך להתבזות.