הנסון מתחננים שנקח אותם ברצינות, אבל… מממבופ

כעשרים שנה אחרי הלהיט ההוא, הנסון מוציאים אלבום חדש עטוף בתזמורת שמנמנה בת 46 נגנים. ניכר שהם עבדו קשה על "String Theory", ויש בו כמה נקודות אור, אך כנראה שנגזר עליהם להיחקק ביזכרון כאתנחתא קומית נוסטלגית

הנסון בנאשוויל, בינואר האחרון (צילום: ג'ייסון קמפין/Getty Images)
הנסון בנאשוויל, בינואר האחרון (צילום: ג'ייסון קמפין/Getty Images)
20 בנובמבר 2018

הנסון היא דיוקן של וואן טריק פוני, כלומר של להקה אומללה. "MMMBop" היה כמו שד שהשתלט על גופם של הנערים הבלונדינים, השתמש בהם כרצונו ואז השליך אותם מהחלון בדרך לאוורסט של המוזיקה – מצעד הבילבורד. ב-1997 פניהם המלאכיות של האחים הנסון – אייזיק, טיילור וזאק – זרחו בשמי אוקלהומה. הכל קרה מהר: האמריקאים נהרו אל הופעות המממבופ; יצאה קלטת וידאו עם צילומים ביתיים של מממבופ; השתחרר להיט נספח למממבופ ("Where is the Love") והכסף זרם. בשנות ה-2000 הכל מת. מממבופ הפך לקלאסיקת ניינטיז, דאחקה שהתגלגלה לממדים אגדיים, בעת שהאחים שינו צורה, החליפו קול ולא עניינו אדם. מראשית הנסון ועד היום הלהקה הוציאה שמונה אלבומים באורך מלא, 12 מיני אלבומים, חמישה אוספים, שלושה אוספים חיים ושני אלבומי חג, והמשיכה לפעול חיה-מתה.

הטרגדיה של הנסון הותירה אותם מרוקנים ועשירים – ומאז, במשך יותר משני עשורים וחצי, הם עסוקים בלהדוף ולקדש את הלהיט ההוא. האלבום החדש שלהם, "String Theory", הוא אלבום ציון דרך שיוצא בלייבל העצמאי שלהם, Three Car Garage. עברה יותר מרבע מאה מאז שהתחילו ליצור מוזיקה תחת המותג "הנסון" וזאת סיבה טובה מספיק להוציא עוד גרסה ל"מממבופ". היום הם בני 33, 35 ו-38, נאים ומתכהים – מוכנים לעבור לפאזת העיבודים הקלאסיים אחרי שסיימו עם פאזת הבלדות, פאזת החגים ופאזת הרוק. גם כשהם נתפסים כלא יותר מאתנחתא קומית נוסטלגית, הנסון עובדים קשה בלהקליט מוזיקה.

עוד כתבות מעניינות:
פרדוקס הספייס גירלז: המורשת המבלבלת שאיתגרה את הפופ
האחים צברי הם תופעת קאלט שלא דומה לשום דבר אחר
עטר מיינר מתפוצץ על סצנת ההיפ הופ 

ב”String Theory”, שהוא מעין אלבום אוסף מעובד ומעורבב עם חומרים חדשים, יש 23 שירים. הוא נוצר יחד עם המעבד והמנצח דיוויד קמפבל (אבא של בק, שעבד בעבר עם אדל וג'סטין טימברלייק) ועם תזמורת של 46 נגנים. הנסון מנסים להחיות את השירים המתים מלכתחילה שלהם ובמקביל להציג את גרסת הבטא החדשה של הלהקה. התוצאה מעניינת: מצד אחד זה תקליט מולטי-אינסטרומנטלי, והתזמורת (כמו כל תזמורת מכובדת) היא כוח טבע מתפרץ בהקלטה. מצד שני, אלה האחים הנסון, שאמנם מנוסים בהקלטות אבל עדיין כותבי שירים רעים. השירים החדשים, הישנים והישנים מאוד – כולם כתובים רע. משפטים כמו "הלילה זה הלילה הראשון / הלילה זה הלילה האחרון" (מתוך "Tonight" מ-2013) יחזרו על עצמם. למשל, בשיר החדש “Breaktown” הם שרים "אתה מוכן להפסיד? / אתה מוכן לנצח?". דרך המחשבה הדיכוטומית של הנסון לא מאפשרת להם להגיע לפיקים ליריים.

בעומס הטראקים אפשר למצוא כמה נקודות אור שלא נקשרות רק בעיבוד הקלאסי. למשל הבלדה הפותחת (שיש לה חלק נוסף), "Reaching for the Sky", יכולה לשמש פסקול מצוין לסרט מסע של דיסני. על השיר "Siren Call", שמבצע זאק (האח הקטן), שורה הרוח של פיל קולינס – והוא ככל הנראה המוצלח ביותר מבין הקטעים החדשים, אולי אפילו בכל הקריירה הבוגרת שלהם. הגרסה ל"Something Going Round", שיצא ב-2007, דומה למקור ועדיין נחמדה ביותר. העיבוד האיטי ל"Where’s the Love", כמו הרבה עיבודים אחרים, בעיקר מדגיש את טכניקת השירה של האחים שמצטיינים בהרמוניה.

גולת הכותרת היא כמובן, שוב, "MMMBop". בחזרה המצולמת, עם התזמורת, אפשר להבחין בנגנים הקלאסיים הניצבים מאחורי הנסון, מצליחים בקושי לשמור על פני פוקר. הם חלק מעיבוד רציני, במשקל כבד, לשיר המטופש הזה. האם זה כיף להם? האם זה מביך אותם? נגנים מקצועיים לא שואלים שאלות, מבצעים את מלאכתם, אבל גם נתפסים על חם בווידאו. עם קצת ריכוז ברקע, אפשר לראות עוויתות בפנים שלהם. נראה שאפילו הנסון, למעט טיילור המושקע כולו בביצוע (ושר את השיר גם במקור), לא רוצים לשיר את השיר הזה לעולם, אך גם יודעים שבזכותו הלייבל שלהם קיים והאלבומים ממשיכים להיערם.

שתי בעיות רציניות יותר מלהיט שרודף להקה הן טיילור, שממשיך לשיר את מרבית השירים על אף שאחיו מתעלים עליו בשירה הבוגרת; וההקלטה עצמה, שהיא לא איכותית בלשון המעטה. עוד עבודת אולפן טכנית לחלוטין הייתה אולי עושה את "String Theory" ראוי לריליס. אם לשים בצד את אלה, אפשר להגיד שהנסון היא לא להקה נוראית לחלוטין, אבל גם אין סיבה לחכות למוצא פיה. הכל כבר נאמר. מממבופ.