תיאוריית קשר: למה אנחנו עדיין שונאים את האלמנות המיתולוגיות של עולם המוזיקה?

קשה לדמיין עולם בלי יוקו אונו כמעט כמו שקשה לדמיין אותו בלי ג'ון לנון. 38 שנים עברו מאז שנרצח והמיתולוגיה סביבו מתוחזקת היטב: החודש צוין יום הולדתו ה־78, והתעשייה חגגה עם ספר ראיונות ותמונות שטרם פורסמו על מאחורי הקלעים של Imagine, סרט דוקו שיעשה אותו דבר, אלבום בהוצאה מחודשת וסיפור על אוננות משותפת שחשף פול מקרטני. אונו משמרת את המורשת של בעלה -החודש פרסמה קאבר לשיר מ־1971 – אבל היא עומדת בזכות היצירה העצמאית שלה. בגיל 85 היא מוציאה אלבום חדש, Warzone, שממשיך את הקו המוזיקלי הלא נגיש שלה: צפירות, שאגות ואזהרות מפני העולם המסוכן שבו אנחנו חיים, בניסיון לערער ולנער את המאזינה – כמו שהיא אוהבת לעשות מתחילת דרכה.

אבל כשמדברים על יוקו אונו, מוזיקה היא לא הדבר הראשון שעולה לראש. שמה הפך למילה נרדפת לשנאה יוקדת ועמוקה – בכל זאת, היא הרי פירקה את הביטלס. לא משנה שהיא התבססה כאייקון בעולם האמנות, לא חשובה החתרנות שלה כאמנית רב תחומית: היא תמיד תהיה זו שבמו ידיה השמידה כביכול את הפלא התרבותי הגדול ביותר של המאה ה־20. לאונו לא אכפת מכל זה והיא ממשיכה לפעול. בשנים האחרונות היא מגיעה לקהל חדש: אלבומיה משנות ה־70 יוצאים במהדורות מעודכנות והיא משתפת פעולה עם יוצרות שהושפעו ממנה. באלבום Yes, I'm A Witch שיצא ב־2016 היא שיתפה פעולה עם בנותיה הרוחניות: קתלין האנה (ביקיני קיל, Le Tigre), פיצ'ס וטיון יארדס. עבורן היא אייקון של התנגדות – גיבורת תרבות שהצליחה אף שהעולם כולו היה נגדה.

"היא שינתה אותו – אבל זה היה שינוי שהוא רצה וחיכה לו". לנון ואונו (צילום: Getty Images)

עוד כתבות מעניינות:
הפופ מתנתק מהפנטזיה ומתחיל לדבר על בעיות נפשיות
25 שנה ל"ראש בלטה": מלכה שפיגל בריאיון נוסטלגי
לורי אנדרסון צוללת לתוך הייצוגים הווירטואליים שלנו

קל לשנוא את יוקו אונו. היא מעולם לא ניסתה להתחנף למיינסטרים, האמנות שלה לא קלה לעיכול, המוזיקה שלה משונה ואין לה עניין במכירות או בטרנדים מוזיקליים. חלק מהעבודות שלה לא קלות לצפייה עד היום – בפרפורמנס Cut Piece מ־1964 למשל, היא הזמינה את הקהל לחתוך את הבגדים שלה מעל גופה באמצעות מספריים. בכך היא שברה את המחיצה בינה לבין הקהל וחשפה את התשוקות הסמויות שלו להרע לגוף הנשי, לחשוף ולפצוע אותו. נוסף על כך היא חוותה לא מעט גזענות: היותה יפנית, ולכן "זרה" ופולשת, מייצגת את האחר המוחלט והמאיים.

"יוקו אונו אמנית נפלאה, אבל היא אמנית אוונגרד ורוב האנשים שונאים אוונגרד", מוסיפה המוזיקאית והעיתונאית שרון קנטור. "לעומתה, לינדה מקרטני היא אישה שקל לאהוב. אונו באמת שינתה את לנון – זה אמנם היה שינוי שהוא רצה וחיכה לו, אבל מיליוני מעריצי הביטלס באמת התבאסו. קריירת הסולו שלו הייתה נפלאה והוא התפתח, אבל מיליוני מעריצים מרגישים שאבד מה שהיה". לנון עצמו שנא את הביקורת המתמשכת על יוקו: בספר All We Are Saying: The Last Major Interview with John Lennon and Yoko Ono, מספר דיוויד שף שהוא זוכר שלנון ממש קפץ במטבח, טיפס על המקרר מרוב זעם ואמר: "כל מי שטוען שיש לו איזשהו עניין בי כאמן עצמאי, או אפילו כחלק מהביטלס, לא הבין אותי מעולם אם הוא לא מבין למה אני עם יוקו. ואם הם לא יכולים לראות את זה, הם לא יכולים לראות כלום".

תסמונת יוקו אונו באה לידי ביטוי גם במערכת היחסים הרעילה בין איש הסקס פיסטולס סיד וישס לבין נערת הפאנק ננסי ספאנג'ן. כמו אונו, גם היא הייתה זרה – אמריקאית באנגליה – וגם היא הואשמה בסירוס היצירתי של הגאון המתוסכל. בספר The Sex Revolts מתארים סיימון ריינולדס וג'וי פרס את הכעס כלפי ספאנג'ן: "היא הייתה מעין תחליף אם, היא חנקה את וישס, הפנתה אותו נגד החברים שלו ללהקה, גרמה לו להתמכר להרואין והאכילה את החולשות שלו – או כך טענו רבים במחנה הפיסטולס". זה נגמר בטרגדיה כשווישס דקר למוות את ספאנג'ן בת ה־20 בבית מלון בניו יורק ב־1978. הוא מת ממנת יתר בזמן ההמתנה למשפט.

לאב, סיפור שנאה

במובנים רבים ממשיכת דרכה המובהקת של אונו היא קורטני לאב. כמוה, גם היא הפכה לאלמנה מפורסמת. בניגוד אליה, לאב מואשמת במותו של בעלה, סולן נירוונה קורט קוביין. הסרט התיעודי "קורט וקורטני" והספר Love and Death הם תוצרים של תיאוריות קונספירציה רבות הממשיכות לשגשג – טענות על אופייה הרצחני של לאב, זיוף מכתב ההתאבדות של קוביין ועוד – ומשכנעות רק את מקהלת השונאים. קל לראות שדרכו של קוביין אל סופו הטרגי נסללה הרבה לפני שלאב נכנסה אל חייו, וכי ההאשמות צבועות בגוני האבל על מותו של נביא הגראנג' האהוב. קנטור מוסיפה ומחדדת: "כשקורה אסון צריך לחפש אשם. נדבקו לדמות של אישה חזקה שהייתה בסביבה, מעין לילית. במקרי התאבדות אנשים חושבים שבן או בת הזוג צריכים היו לעשות יותר כדי למנוע אותה, בייחוד במקרה של כוכב בסדר
גודל כזה".

בדומה לאונו, גם את לאב קל לשנוא. אסתטיקת הקינדר־הור שגנבה מלהקת בייבז אין טוילנד והטרמינולוגיה המהפכנית שאימצה מהריוט גירל (Riot grrrl) נתנה לתקשורת בדיוק את מה שהיא רצתה. עם איפור העיניים הכבד והשמלה הילדותית היא הציגה דימוי מטריד ופוטוגני: ילדה־זונה תמימה, מלאכית תכולת עיניים עם ליפסטיק מרוח וגרבוני רשת שמוחה על אובדן הילדות של נשים, שנאלצות להפנים את תפקידן כיצורים מיניים כבר כילדות. בעוד החברות בתנועת ריוט גירל (בהן הלהקות בראטמוביל וביקיני קיל) סירבו להתראיין מחשש שהמסר הפמיניסטי שלהן יעוות, לאב תבעה לעצמה את אור הזרקורים שחברותיה האידיאליסטיות דחו. לאב הפכה לגיבורה פמיניסטית, קולן האבוד של הטינאייג'ריות המתוסכלות של שנות ה־90. ההצלחה המשמעותית שלה כמוזיקאית וככוכבת הוליוודית מעוררת זעם סקסיסטי עתיק.

קים גורדון, סולנית ובסיסטית סוניק יות', כתבה בספרה האוטוביוגרפי "בחורה בלהקה" על הרגע שבו הבינה שלאב הרסנית עבור קוביין. בטקס האשכבה שלו היא חשה שלאב הופכת לאלמנה הקדושה – תפקיד חייה המשלב בין ידוענות לקלון. זו עוד סיבה לאנטגוניזם שמייצרת לאב: היא לא מתביישת לנצל את ההתעניינות התקשורתית בקוביין כדי לקדם את מטרותיה המקצועיות והאישיות. דבר לא עומד בדרכה והטוטאליות שבה היא מסתערת על העולם והחיים מאיימת – החברה לא מצפה מנשים להחצין את האמביציה שלהן בצורה כל כך חסרת בושה. בדומה למדונה, לאב מעולם לא הסתירה את העובדה שתעשה הכל כדי לקבל את מה שהיא רוצה.

החיבה של לאב לאור הזרקורים משותפת לה ולאונו. החודש עלה שמה לכותרות בהקשר ביזארי: כוכב הנוער רוס באטלר ("13 סיבות", "ריברדייל") נאלץ להכחיש את ההאשמה לפיה לאב שכרה אותו כדי לרצוח את בעלה לשעבר של בתה, פרנסיס בין. ההאשמה הגיע מכיוון האקס, אייזיה סילבה, שקיבל בגירושים את הגיטרה המפורסמת ממופע האנפלאגד של נירוונה ב־MTV. הוא טוען שהשלושה מנסים לגנוב ממנו את הגיטרה, ובכך כתב עוד פרק בסאגה הדרמטית הבלתי נגמרת שהיא לאב.

אונו ולאב עושות עוד דבר שמגביר את האנטגוניזם כלפיהן: הן מעמתות אותנו עם הצדדים השמרניים שאף אחד לא רוצה להודות שקיימים בו, מה שמגביר את הקושי לעכל אותן. אונו, עם השיער הפרוע והלא מטופח, היעדר האיפור והבוש חסר הבושה שהתהדרה בו בשביתת המיטה עם לנון, מאותתת בכל דרך אפשרית שהיא לא שמה עלינו זין. לאב משיגה את אותה המטרה בדרך הפוכה: עם חזה הסיליקון, השיער המחומצן והאיפור המוגזם היא מייצרת הקצנה של אידיאל יופי הוליוודי ומגלמת קלישאה של זוהר. כמו מרילין מונרו ג'אנקית, או גלגול של ספאנג'ן, היא זורקת לנו בפנים את כל מה שאנחנו מחשיבים כנוצץ, כאומרת לנו: זה באמת מה שאתם רוצים?