מאהל בלגי: הסיקור המלא מפסטיבל רוק ווכטר 2014
בזמן שאנחנו הקפצנו קלונקסים והזענו עצמנו לדעת, שליחנו לבלגיה גיא פרחי התפנן במתחם האוהלים של פסטיבל ווכטר. סיקור מהחזית
בשבוע האחרון זכיתי ליחס קר במיוחד מהאנשים שסביבי, ואי אפשר להאשים אותם. לא רק שנשלחתי לבלגיה כדי לסקר את רוק ווכטר – מפסטיבלי המוזיקה הוותיקים והפופולריים באירופה –על הדרך הצלחתי להיחלץ מישראל בטיימינג מנצח, רגע לפני מה שנדמה בסקירה חטופה של הפיד כמו התמודדות עם מתקפת זומבים אפוקליפטית. בווכטר מצאתי מפלט כמעט מושלם: מחיר הבירה שווה למחיר המים, הצ'יפס מוגש בתוך בריכת מיונז ומזג האוויר קריר במידה הרצויה. חבל שדווקא המוזיקה, הסיבה שלשמה כל זה קורה, הייתה החוליה החלשה.
לווכטר הגעתי עם חברת און.טור, הנציגות הישראלית הרשמית בפסטיבל מאז 2006, המציעה חבילות העוברות דרך אמסטרדם או קלן כולל ההעברות. בפסטיבל און.טור מטפחת בועה ישראלית חמימה ודביקה, עם מתחם קמפינג מיוחד שבו אפשר ליהנות מארוחות בוקר ומבירות על חשבונם, וממעגלי גיטרה עם מיטב להיטי הביטלס על חשבון החברים מהאוהל השכן. במתחם של און.טור תמצאו תמהיל מגוון של אנשים: החל מתיכוניסטים מהסוג של מפגשי הפורומים על הגג של קניון עזריאלי, דרך סקייטרים בעבר ובהווה ועד למילואימניקים מצוידים בפינג'ן ובקפה שחור. כל זה היה כבד מדי כנראה על אלי פיניש ודנה פרידר, ששכרו אוהל אך לא שרדו את הלילה הראשון במתחם.
הקהל של הפסטיבל עצמו, בכל אופן, הוא מהטובים שיש. תמצאו בו גוד וייברים מכל הגילאים והמדינות, אבל בעיקר מקומיים בני 15־18 – נוער שמח, נעים ויפה בטירוף. בווכטר לא שורפים אוהלים אלא רק את הפחים שבמתחם ההופעות (עובדה שאינה מובנית מאליה למי שיצא לו להיות בפסטיבל רדינג), ובאופן כללי בפסטיבל שוררת אווירה מעולה, לא רגועה ולא קשוחה מדי.
הבעיה העיקרית בווכטר היא שההיצע המוזיקלי לא מיישר קו עם הקהל ההורמונלי. הליינאפ מתבסס על דינוזאורים כמו מטאליקה, פרל ג'אם ורוברט פלאנט, וגם ההדליינרים שאינם זקנים, כמו הארקטיק מאנקיז וקינגס אוף ליאון, הן להקות עייפות מעט שעובדות על אוטומט. היה מוטב לתת לילדים לפרוק את כל האנרגיות עם הרכבים כמו Thee oh Sees או חברי קולקטיב ההיפ הופ אוד פיוצ'ר, ולו רק בשביל לצמצם את מספר ההריונות הבלתי רצויים שעלולים להיווצר במתחם הקמפינג.
מי שכן עזרו להרים הן Haim, שלוש האחיות היהודיות מקליפורניה, שנתנו הופעה קולית כל כך (כולל קאבר מוצלח ל"XO" של ביונסה) עד שהיה קשה להאמין שהן קצת משלנו. הבייבישיימבלס פירקו את הבמה (ליטרלית), ואנשי האבטחה היו צריכים להתעמת עם פיט דוהרטי שהתעקש להישאר עליה במשך כ־20 דקות אחרי סיום ההופעה ולהשתטות לקול קריאות העידוד של הקהל. פרנץ פרדיננד המתקמבקים הרוויחו ביושר את המשבצת על הבמה המרכזית, ונתנו הופעת רוק טובה ונטולת מניירות. הפיקסיז עשו את זה שוב, ובסיום הופעה דומה לזו שהייתה בישראל התחנן הקהל לעוד (הקריאות, כמובן, לא שכנעו אותם לחזור).
בלט לטובה גם דיימון אלברן, שלצד שירים מאלבום הסולו החדש ביצע את "Out of Time"מתקופת בלר ואת "Clint Eastwood" מתקופת הגורילז. Foster the People הרקידו את הילדים בהופעה כיפית שהתבססה בעיקר על הלהיטים מהאלבום הראשון, ובגזרה האלקטרונית (שלמרבה הצער, לא מספיק מפותחת בווכטר בהשוואה לפסטיבלים אחרים) הרשים Trentemøller הדני, עם מופע לייב אפל ומשובח.
המאכזבים הגדולים של הפסטיבל היו דווקא הארקטיק מאנקיז, שהובאו על תקן המופע המרכזי. אלכס טרנר היה זחוח מתמיד, והוא וחבריו סיפקו הופעה מזלזלת וחסרת תשוקה לקהל שבוי שנאלץ לסבול אותה בגשם. ההופעה של הבלאק קיז, שנפתחה מיד לאחר ההפסד של בלגיה לארגנטינה ברבע גמר המונדיאל, הייתה משעממת מדי כדי לעודד את המקומיים. אכזבו גם The Naked and Famous, שנראו יותר כמו מדריכים בצופים מאשר להקה. ממטאליקה לא היו ממש ציפיות, אבל צריך לציין שהם לא עברו אפילו כגימיק נוסטלגי.
את הפסטיבל חתם בבמה המרכזית סטרומאה – כוכב אלקטרוני תוצרת בלגיה – שהצליח להרקיד אלפי אנשים למרות כאבי הרגליים. בבוקר שאחרי, הנערים הבלגים הלכו לחגוג את החיים במקום אחר, ואני נאלצתי לחזור אל התופת והאימה בישראל. שתי הדקות הראשונות עם נהג המונית הספיקו לי בשביל להתגעגע לקול של ג'יימס הטפילד.