The War on Drugs מתחרים בקלות על אלבום השנה

The War on Drugs – A Deeper Understanding

"A Deeper Understanding" הוא אלבום שנועד לשרת מרחבים. קילומטרים ארוכים של מרחבים עצומים המתפרשים לכל עבר בדרך מערבה, כשבימים העיניים מכווצות בגלל השמש ובלילות פקוחות לרווחה בזכות הירח, ומישהו מלווה אותך בדרך לשם, בדרך לאנשהו. אדם גרנדוסיל, האדם שהוא וור און דראגז ותלמיד מצטיין של מוריו, יצר את הפסקול של הנודדים בעקבות גורלם. השנה היא 1969 או 1983 או 2017 והאינסטינקטים המודרניים, לחפש ולשאוף, מתועדפים גבוה. במשך 66 דקות, בגוון קולי דהוי וקבוע, מתרחש מאורע במשקל כבד לרוקנ'רול. ולמרות האמריקנה, פילדלפיה שהיא הבית, להבנה העמוקה יותר של וור און דראגז יש תוקף גלובלי – והרוק הקלאסי זוכה שיפיחו בו חיים.

האלבום הרביעי של הלהקה עובד במכונית, בסלון של הבית או בסינמטק, בזכות הצד הטיפולי שבו. הוא אמנם כולל רק שינויים מעטים של קצב והוא מתנגן כמו מחרוזת נצחית, אבל המוח נשאר ער. זאת לא מחרוזת ערש, אלא כזאת שמולידה מחשבות, מחדדת אותן. זה קורה בשירים כמו "Holding On", בניצוח הקלאסי-ספרינגסטיני של הבס-תופים, משהו כל הזמן קורה וצריך להיערך. כשמגיעים ל"Knocked Down" כבר יש תחושה שהכל כבר נשמע, אבל אז גיטרה אחת עם דיסטורשן וריוורב עמוק צצה משום מקום ומוסיפה עוד שכבה לבלדה האייטיזית העתידית.

לזמן ששועט יש חשיבות קריטית ב"A Deeper Understanding" – על אף הדמיון לאלבום הקודם ("Lost in the Dream"), על אף הדמיון של כל שיר נתון לזה שחלף, יש כל הזמן הרגשה של התקדמות, של פענוח. זה מתבטא גם בקטעים כמו "Thinking Of A Place" שנמשך 11 דקות – וכל אלמנט אינסטרומנטלי בו ראוי.

גרנדוסיל הוא כותב חינני. לא יוצא דופן, לא מבריק, אבל כזה שמכיר בשירות ההדדי של המוזיקה את המילים, שלמד פרפרזות ופרייזינג, ויודע להעתיק מהלכים מוזיקליים ממי שקדם לו, כמו "Strangest Thing" הדילני, שהגיטרות מובילות אותו לשיאים של אדרנלין. זה אמנם אלבום זהיר, שנשאר כל הזמן באזור נוח, עם רפרור קבוע לסאונד מהסבנטיז והאייטיז, אבל יש בו צד כמעט חלוצי ביחס לתקופה. אולי זה החופש שניתן לגיטרה-בס-תופים והג'מים שנמשכים ונמשכים. כבר שנים שלא ניתן להם כל כך הרבה מקום, תוצר של העובדה שהם חלק מקורפוס ואין אחד שעולה על האחר (למעט הקול של גרנדוסיל).

זה אלבום הרמטי שכל מחווה בו – לספרינגסטין, לדילן, ליאנג ולפטי – נעשית ברומנטיות פראית. הנוכחות של הטרובדורים האלה בחיים של גרנדוסיל היתה יכולה בקלות להטיל עליו צל, אבל הפרפקציוניזם של וור און דראגז מחלצת אותו מזה, ושירים כמו "Pain" הן ראיה חותכת לכך.

הנוסחתיות והמשקל הרגשי הם שני האלמנטים שהופכים את "A Deeper Understanding" ליחיד במינו. החסרונות והמעלות נמצאים ביחס דיכוטומי שיוצר אלבום שבקלות יוכרז בעתיד כקלאסיקה מודרנית ובקלות רבה יותר יתחרה על תואר חולף כמו "אלבום השנה".

שירים שכדאי לשמוע: “Up All Night”, “Pain”, “Holding On”, “Strangest Thing”, “Thinking of a Place”, “Knocked Down”

Queens of the Stone Age – Villains

"נולדתי במדבר, ה-17 במאי, 1973… אני הרבה יותר מבוגר ממה שחשבתי שאהיה", פותח ג'וש הומי את האלבום השביעי של קווינז אוף דה סטון אייג' ומתעתע בנו לחשוב שהגיע הזמן לרוקנ'רול רפלקטיבי. פחות ניקוטין, ואליום, ויקודין, מריחואנה, אקסטזי, אלכוהול וקו-קו-קוקאין ויותר תהיות. אלא שזה לא באמת המצב, ו"Villains" הוא בסך הכל עוד תוצר של מוסר העבודה הגבוה של הומי – פס ייצור של אדם אחד – שמבין דבר או שניים בהנגשה של רוק. ארבע שנים (מאז "…Like Clockwork" שיצא ב-2013) הן זמן יקר שעשוי לפתח ציפייה לעומקים חדשים, אבל QOTSA לא נענית ובוחרת לעשות דבר שכבר עשתה בעבר – כיף.

המטרה הפכה לגלויה מהרגע שהומי קרא למארק רונסון להפיק את האלבום – צעד שהבהיל מעריצים – אבל התגלה כחסר משמעות יחסית. הנוכחות של רונסון, שהרקע שלו אמור היה לכאורה להוסיף תפניות אלקטרו-פופיות, לא ממש מורגשת, למעט ב”The Way You Used To Do”, שהמיקס שלו – עם הכפיים ברקע – שייך ל-2015, כבר ארכאי, אבל מגלם יותר מהכל את הגרוב הפ'אנקי של הלהקה. רונסון עשה את הדבר שאף אחד לא ציפה ממנו: הוא נותר שקוף והשתלב בטבעיות (בקטעים כמו "Fortresse", "Un-Reborn Again" ו"Hideaway" אפשר להתאמץ ולהבחין בו).

אין ממש נבלים ב"Villains". אלא אם מדובר בנבלים טובים, מבויתים. "Head Like a Haunted House" הרוקבילי ו"Villains of Circumstance" הרגשי יותר בביצוע שלו, הם שני קצוות של הומי שיכולים להסביר את המיתולוגיזציה של QOTSA, להקה שאילו היתה מוציאה את האלבום הראשון שלה ב-2017, היינו אומרים "הנה עוד להקה של בנים שאוהבת לנגן חזק, מהר ומדויק. יופי להם". לשמחתם, זה לא המצב.

שירים שכדאי לשמוע: “Head Like a Haunted House”, “Villains of Circumstance”, “Feet Don't Fail Me”, “Hideaway”

ריוט!

התכנית של ניצן פינקו ברדיו הקצה, "ריוט!", חוגגת שנתיים וחצי עם אוסף פמיניסטי-קווירי ראשון שכל רווחיו ייתרמו למרכז לנפגעות תקיפה מינית. שירים שכדאי לשמוע: "She Had A Beard" (ים אומי), "גיבור צבא ההגנה" (הפוסי של לוסי, קרם בורלסק וקוקי אריאל), "Looks Good" (דף צ'ונקי), "מלחמת אין ברירה" (מתרוממות), "כשהיא אומרת לא ללא היא מתכוונת" (ריף ראף), "ספורט" (איה זהבי פייגלין), "שחררי אותי" (אלה שיק בלום), "The Singer" (הילה רוח)

[interaction id="59a401d310b9cdab1f1c79ce"]