סוף העולם שמאלה

את האלבום הראשון של הצמד, Left "Here For Now", הקליט אסף ליזרוביץ' בשיטה הפולנית: בחושך.
הזמר, שעד אותו רגע התנסה בעיקר בהקלטת דמואים לבד בבית, מצא את עצמו לפתע באולפן עם שותפיו להקלטות – המפיקים אורי "מיקסמונסטר" ורטהיים, עוזי פיינרמן/רמירז, והמתופף גל שילוח. בזמן ששלושתם מצפים ממנו לפתוח את הפה ולשיר, ליזרוביץ' הבין שהוא למעשה מעולם לא שר בפני קהל. "מכיוון שאורי גאון, הוא מצא לזה פתרון: הוא לקח ארבע מחיצות, בנה תא וסגר את האור", ליזרוביץ' נזכר. "זו הייתה הדרך היחידה שבה יכולתי לעשות את זה". בהקלטות האלבום החדש שיושק השבוע, "Left II", המצב השתפר מעט. "כבר לא היה תא, אבל כן היו שתי מחיצות כדי שלא יוכלו לראות אותי. וסגרנו את האור".

לא צריך להיכנס עם ליזרוביץ' לחדר הקלטות כדי לדעת שמדובר באדם ביישן, צריך רק להגיע להופעה של Left. בצורה לא אופיינית המיקרופון ומערכת התופים עומדים בערך באותו הקו על הבמה, והמתופף הוא דווקא זה שתופס את העין, כשהוא מנגן בסגנון שמזכיר את אנימל מהחבובות, מנפנף בשיער ולפעמים גם מוריד חולצה. "כשאני על הבמה אני לא מרגיש שאני זז בכלל. אני לא מבין איך הידיים שלי פועלות", מסביר ליזרוביץ'. "יש לי תמונה בראש של שילוח, מתופף נאה ופרוע ואנשים מסתכלים עליו. זה מה שאּפשר לי לעשות את זה", הוא מסביר. במוזיקה עצמה, לעומת זאת, לא תמצאו כל זכר לביישנות הזו – גראז' בלוז עוצמתי, מהיר ורקיד, בהנהגתו של אחד הסולנים היותר אמינים ששרים באנגלית בישראל.

האזינו לקטע מתוך האלבום החדש:

מעט אחרי הקלטת האלבום השני, הודיע שילוח על העתקת מגוריו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. סינגל ראשון מהאלבום כבר הושק ושילוח הציע לחזור לביקור כדי להשיק את האלבום כולו, אבל ליזרוביץ' העדיף לוותר על מערכת יחסית טרנס־אטלנטית. כמה חודשים אחרי, רועי חן, שבדיוק חזר לישראל אחרי תקופה ארוכה ביבשת ההיא, נכנס לנעליו. "הייתי צריך מתופף ממש טוב, לא נגן רקע. הוא היה המתופף הכי טוב שניגנתי איתו".

במה שונה הדינמיקה ביניכם לבין זו עם שילוח?

"לשילוח היה מאוד חשוב שישימו לב אליו. לי לא הייתה בעיה עם זה, גם מבחינה אישית וגם מבחינה מוזיקלית. בדרך כלל התופים הם החלק היציב בשיר והגיטרה מתפרעת, בעוד שאצלנו אני הייתי מנגן ריף יחסית יציב והתופים התפרעו לכל כיוון. לשילוח זה היה מאוד נוח וגם אני אהבתי את זה".

למה החלטת להישאר בפורמט הצמד, במקום לנצל את ההזדמנות ולהתרחב ללהקה?

"זה מה שאני אוהב לעשות. Left הם התפתחות אבולוציונית של נגן הבלוז שמנגן בגיטרה ומתופף עם הרגל. אנחנו מנסים להוציא מההרכב המצומצם שלנו משהו שלא יהיה דל וקטן, להבין מה אפשר לבנות עם כל כך מעט אלמנטים. אני לא רוצה להיות נגן ליווי אלא להיות כל הזמן בתוך המוזיקה. אצלנו אין מצב כזה שלאחד הנגנים אין מה לעשות".

 בשנה שחלפה מאז הקלטת האלבום השני, הספיק ליזרוביץ' להקליט ולהוציא לאור אי.פי בן שבעה קטעים בהפקה ביתית בשם "Alone", להתארח בהופעות של הצמד האלקטרוני 3421, ולעבוד עם ג'וזף ליימן, סולן אומללה, על פרויקט חדש ומסקרן. עכשיו הוא מחזיר לראש סדר העדיפויות את צמד הגראז'־בלוז שלו, כולל טור מתוכנן ומתבקש בגרמניה ובמזרח אירופה, וכמובן הופעות השקה לאלבום בלבונטין 7, מול העמוד. "אני אוהב את העמוד, אני יכול להסתתר מאחוריו. אנשים ביישנים אוהבים עמודים".

ולהופיע אתה אוהב?

"פעם פחות אהבתי להופיע, זה הרגיש לי כמו חובה. היום אני נהנה מזה יותר ויותר. אני מאוד אוהב להופיע עם רועי, גם כי אני עצמי התפתחתי וגם כי הוא אדם שמשרה ביטחון. תמיד הייתי בלחץ כי לא ידעתי איך המוזיקה נשמעת לקהל, אולי מפני שתמיד הופענו במקומות קטנים עם סאונד גרוע. היום אני מתחיל להבין איך אנחנו נשמעים על הבמה ואני די מרוצה".

אז אחרי שנה כמעט נטולת הופעות, אתם חוזרים לבמה לטור נרחב?

"אני מאוד מקווה שנופיע הרבה. אולי מתישהו לאורך הדרך אני גם אצליח להרגיש באמת נוח על הבמה".